פתיחת התפריט הראשי
עטיפת הספר

החיים כמשל הוא ספר מאת פנחס שדה שיצא לאור ב־1958.

תוכן עניינים

על חיי האדםעריכה

  • "הנך נכסף אל היפה ביותר, היפה מכול."
  • "דע שמכל היינות עשוי הוא הבכי שישכּר ביותר."
  • "כמה הרבה צריך למות כדי לשוב ולהיוולד."
  • "בכל דבר מבהיל יש צד מבדח."
  • "בשבתך בית הנך יאב למרחקים, ובהיותך בנכר אתה נכסף אלי בית."
  • "על ידי חלומו שלו מתקשר האדם אל החלום הגדול המהווה את קיומו."
  • "אלוהים, תן לי מנוחה. לא אושר, לא תענוגות, רק שעה אחת של מנוחת לב אמיתית."
  • "לשעבר, בעודך נער, הרבית הגות במוות. עתה הנך הוגה, תכופות, בחד פעמיותם של חיי האדם."
  • "בני אדם מפליגים למקומות חדשים כשבלבם תשוקה ותקווה, בעוד אחרים שבים באותה עת למקומותיהם הישנים ובלבם אכזבה."
  • "בתחילתו אדם ילד הוא. בוכה בחיק אימו: מחייך; אחרי כן הוא גדל... לובש שחורים, מרצין, מסב בכבוד רב אל השולחן בלשכתו. אבל בתוך כל זה לעולם הוא נשאר ילד."
 
"אי זעיר, שאורכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם."
  • אדמה בולעת את הגוף, והשכחה את אותו הדבר הלא נתפס, המהבהב, החמים, הרגשי – הדבר הקרוי חיים."
  • "וכי מהו האדם? הלוא האדם הוא רק שואל (אולי הוא התגלמות השאלה) בעוד שהעצמים יודעים, על פי דרכם האילמת, להשיב."
  • "אדם שדמו יתחיל לטפטף טיפה אחר טיפה, יוכה אימה וירוץ אל הרופאים וירעיש שמיים וארץ, כי הוא יודע שבכלות הדם יכלו חייו; אבל אין איש חס ומרחם על הרגעים הנוטפים ללא חשך. והלוא הזמן הוא דם החיים."
  • זמן הוא מוות נצחי, ים שאין לו חופים. והנה בתוך הים הזה קיים אי זעיר, שאורכו כהרף עין, ולהרף העין הזה קוראים בשם חיי אדם."
  • "אח ורֵע אנוכי לכל האדם: לרוכל הלילה, לעני, לעובר האורח. אף על פי שאין איש מבין ללשוני, אף על פי שקולי קול קורא במדבר. כבר איני כועס על כך."
  • "לראשונה מאז אוחזי עט בידי כתבתי על האנשים האחרים והנשים האחרות שראיתים ברחובות, במסעדות, בגנים ובכנסיות. לראשונה הרגשתי יחס עמוק, חיוני, נרגש, אליהם, אל חייהם, אל גורלם, אל מראיהם ומשושם ועצבם. אישה בודדת במסעדה, איש צובע קיר בצהוב, נערה מחייכת בחלון, זקן על ספסל בגן, חנווני בפתח חנותו – כל אלו, וכל יתר האלפים, הרבבות, המיליונים, שראיתים בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, נתגלו לי כנושאים איזו ייחודיות, איזו משמעות, איזו סמליות עמוקה לאין־ערוך; הם נתגלו לי כחלקי בשרו של אלוהים."
  • "האנשים מנענעים בידיהם ונחפזים כי הם מדמים שמחוז חפצם מצוי מחוצה להם. אבל אני, היודע כי מחוז חפצי בקרבי הוא, אני למה זה אחפז."
  • "האם החיים הם האושר או הסבל, הטומאה או הקדושה, השכחה או הזיכרון? האם החיים הם באחדות המהותית של הניגודים הללו, או שהם בהפרדה, במלחמה, בבחירה?"

על אהבה ואושרעריכה

  • "כל חיי אהבתי, שבתי ואהבתי, שבתי ואהבתי, אבל את מי אהבתי? אומר לך: אהבתי את הדמות הפנימית אשר נשאתי בלבי, הדמות אשר על ידיה ביקשתי להיגאל. נשאתיה דרך המצוקה והקשיים של החיים האלה, אך לא נגאלתי. עדיין אני מלא אהבה."
  • "אינני מצטער על שלא עלה בגורלי לחיות עמה באושר ובנעימים. השמחות הפעוטות שהייתי זוכה בהן אינן שוות את מכאובי הלב, את המכאובים היולדים את הרוח. לכאורה נדמה שרציתי להיות מאושר. אבל, מי יודע? אולי, באמת, רציתי רק לרצות להיות מאושר, זאת אומרת, לסבול?"
  • "אותו כוח שהניע והלהיב את הערגה למות, הוא עצמו, בהיותו כוח כביר כזה, עשה את האפשרות למות, לחדול, לבלתי אפשרית... להשתוקק למות – זה סימל בשבילי את התשוקה לחיות את הצורה העמוקה, הטהורה, החזקה והמתוקה של האהבה."
  • "מה הן כל שמחות חיינו שאנו כה מתרפקים עליהן, אם לא בכי הדם אל תנחומותיו?"
  • "הייסורים הנגרמים על ידי קרבת בשר אל מי שאין עמו קרבת לב הם קשים לא פחות מן הייסורים הנגמרים על־ידי ריחוק בשר ממי שיש עמו קרבת לב."
  • "להתענג בתענוגי העולם הזה ולהיות מודח מעינות המים החיים של האלוהות – הרי זה רע מאוד. אבל להיות נגזר משני העולמות גם יחד הרי זה נורא."
  • "האלוהים מנעו ממך אושר, למען לא תחיה חייך שלך. למען תבין סבלם של אחרים, למען תכשר לתנות את אבלם."
  • "נראה שהאושר טובע רישום קלוש יותר מאשר הסבל, וטעמו של דבר בכך שהסבל הוא יותר אישי ויותר ממשי מאשר האושר."
  • "יש ובלכתי ברחוב אני רואה נערה באה לעומתי ואני אומר בלבי: הנה אשתי, איזו פגישה מאושרת! אמנם יודע אני שאין זו אשתי, ובכל זאת אני אומר: הנה אשתי. כך אני שמח רגע אחד ארוך, עד שהיא קרבה אלי ועוברת על פני. שמחותי כל־כך קצרות הן."
  • "הדברים החומריים שנואים עליי. הם מעציבים ומחליאים אותי. הבעלות על דברים מכבידה עליי ומדאיגתני, משום שהיא הופכת אותם לחומריים גרידא. לכן החלום והזיכרון הם יפים, נעלים ומלאי אושר, כי הם משוחררים מהכובד של החומרי. החומרי הוא התגלמותה של המצוקה."
  • "תביא אותי לידי כך שאצחק! שאצחק למראה חלום החיים הפראי, השיכור, אשר חלמת! למראה הפרחים הצפים על הנהר שבמדבר, למראה הידיים המתוקות, החזקות, המקיפות את הלב המאושר, למראה העמק בערפל, שהוא עלמה לבנה, אדירה, יפת שדיים, למראה המצולה הירוקה של החלום הזה. הזמן חלף. עכשיו לילה. הזמן חלף. רוח קרה נושבת. הייתי נער. הזמן חלף. הנפש בודדה לגמרי. תביא אפוא את הלב הלילי לידי כך שיצחק מתוך החלום אשר חלמת, אלוהים!"

על שירה ויצירהעריכה

  • "אני כשלעצמי אינני חשוב; אינני אלא נער שליחויות. מה שחשוב הוא השליחות עצמה."
  • "להעמיק חדור אל מהות הקיום זהו מובנה האחר והיחידי של הגאוניות."
  • "השורשים השחורים של הסבל הם שמצמיחים את פירות הזהב של השירה, של החן, של הרוח והקדושה."
  • "הייתי מעדיף לרשום את שיריי בצד הכתובות שעל בתי השימוש הציבוריים, תחת שאפרסם בספר ובעיתון... אני יודע עד מה ספרות בתי השימוש היא יותר אנושית (ויותר קרובה לאלוהים) מאשר ספרות העיתונים."
  • "צר לי מאוד על שלא הבינוני. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות את מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועליי."
  • "הסופרים האמיתיים כולם אומרים את אותו הדבר עצמו, ואי אפשר להם, בכלל, אלא לומר את אותו הדבר עצמו, הדבר הנישא דרך הזמנים כמו אש הקודש."
  • "נראה כאילו שהרוחני ינק את חיותו מן הארצי, וככל שהאחרון הלך הלוך וחסור, כן הלך הראשון הלוך והתמלא... רק בתוך המתיחות הכבדה, המבעיתה, של הכישלון החיצוני, יכולתי לבצר לי את קיומי הפנימי, האמנותי. וכך הבינותי, לאחר זמן, כי באמת לא היו עינויי אלא בבחינת חבלי לידה: לידת הרוח מתוך מכאובי הכמיהה של הבשר."
  • "אין שירה חלק מן קיום ההמוני אלא דבר מה הנעלה ממנו, המתבונן בו, שופט אותו, מפתה ומדיח אותו – בכוח המשל היפה – מן החומרי, האפסי, הנואש, אל הנבדל, הרוחני, הנצחי."
  • "אין שיר מבלעדי הבכי. על כן אינני יודע לומר הלל לחמדת הטבע וליופי הנערות, שהוא כמו יופי להבות אש בעת בערת שתות הבית."
  • "המדע אינו יודע לומר מאומה על החיים עצמם, ולא המדיניות, לא הכלכלה ולא התרבות אין להם שום קשר עם החיים, עם המציאות האמתית. הדרך להכיר את המציאות היא למצות את המובן הרוחני של הניסיון, וזאת עושה השירה. היא שואלת: מי אני? מה אני? מה הדבר שהנני חי אותו בשעה זו? באיזו מידה אני יכול לקוות שיש לדבר זה ערך מבחינת הנצחי? למה בכלל אפשר לקוות מקיום זה? והיא עונה על כך במשליה."

על חברה ולאומיותעריכה

  • "למלחמה הלאומית לא הייתה כל משמעות בעיני ולא ראיתי מהו שיש להילחם עליו. אויבי האמיתיים היו אורבים לי במקום אחר, במסתרים החשוכים של הנפש."
  • "לא היה אכפת לי אם יהיו שריה וטפסריה של המדינה נימולים או ערלים. וכי מה זו מדינה וגלות מהי? עצם הקיום הזה הנהו הגלות הממשית."
  • "לא זכור לי שפחדתי או שהתביישתי. רגש אחר היה בליבי והוא הכיל, במובן ידוע, איזו מתיקות: הרגשתי כי במעשה שעשיתי, בפגיעה שפגעתי במה שמכונה בשם מוסר חברתי, בסוד שנתייחד לי מעתה, הריני מעמיד עצמי במעמד נבדל מחוץ לחברה ולקשיי האחווה העדריים שלה."
  • "חרון אפל בער הקרבי על הרחוב הבבלי הזה, על המוני האנשים המלהגים ורועשים, על חלונות הראווה המלאים עדיים ומלבושים וספרים וממתקים וכל מיני מותרות מגעילים."
  • "מחברו של ספר זה חי בין אנשים אשר כל מה שנחשב בעיניו כעורק הלב של החיים היה מוזר וזר בעיניהם. לגביהם היו חוכמת החיים והמוסר החברתי הדבר העליון, ובאופן כזה לא היו מסוגלים להשיג אלא את הבינוני ובשום פנים לא את המוחלט, לא את הגדול, לא את הנלהב."

כלליעריכה

  • "הלוא הכול צריך להיות מכוון לשם גאולה, כי הלוא הכול הוא רק משל."
  • "פעם הייתה יפה כמו החטא עצמו, ועכשיו היא מכוערת כמו החטא עצמו."
  • "ההמון הוא התוהו ובוהו שלפני בריאת העולם; היחיד הוא העולם הנברא מתוך התוהו ובוהו. הכוונה של הסיפור המקראי היא שבכל יחיד ויחיד שב וחוזר מעשה בריאת העולם."
  • "יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום. ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, השתקנית, האדמה שהולכים עליה!"
  • "הוריי, כרבים אחרים, האמינו בפסיכולוגיה. נאה הייתה האמונה שהאמינו הקדמונים באלילים החיים שלהם – אלי הנהרות הזורמים, אלי הסלעים הכבירים והשותקים, אלי המזרות המאירים ברקיע; כיום מאמינים בפלפולים אשר כת חמורים שמוחם שורץ כינים מרביצה אותם מעל קתדראות או ממלאת בהם את המוספים הספרותיים. ומהו חפצם של חמורים אלה? חפצים הם לעקור מהווייתו של האדם את קשיי רוחו ומצוקותיו, את סערות נפשו ויגונותיה, את כל האפל והפראי והזר והמסוכן, שהוא בטבעם ובמהותם של חיינו החידתיים בתבל זו. אך הלא דומים הם, אותם חמורים, למי שבא אל אדם המתייסר בייסורי אהבה ואומר לו: הסתרס וירפא לך."
  • "חטא הוא מחלה של הנשמה, ואולם על ידי המחלה הזאת יכולה הנשמה לבוא לידי הרגשת עוצמה, לידי כאב עוצמה."
  • "דבר אחד אני יודע, והוא שצריך לסבול. צריך לסבול, ראשית, משום שאין ברירה, ושנית, משום שזה חשוב, ושלישית, משום שזה טוב, ורביעית, משום שהעולם מלא סובלים והמשורר צריך להיות בצדם."
  • "כל הנולד לידתו מתוך סבל; אבל האושר אינו מבשר לידה, וזאת אולי משום שהוא מתיימר להיות בעצמו הדבר הנולד והקיים."
  • "דבר מה ישנו, והוא רודף אותי, רודף אותי, רודף אותי ומדריך את מנוחתי. מהו דבר זה? אין הוא מובן לי, אין הוא ידוע לי, אין הוא נראה לעיניים, אין לו קול, אין לו גוף ודמות הגוף, והוא כרוך אחרי כמו צל! למה הוא רודף אותי? מה הוא רוצה ממני? מדוע בחר בי? מה מקורו, מה ראשיתו, מה תכליתו? הוא מוכרח להיות קדום ממני, שאם כן לא הייתי זוכר את מקורו. אין לו קול, אין לו פנים, הגיונו אינו מובן לי, הוא מנחה אותי לעבר דברים והיפוכם. אולי הוא מטורף, אבל נדמה לי שיש לו איזו תכלית."
  • "אני הרגשתי שרוצה אני לשבת במחשכי ארץ, בתוך האפר, לפני השער עם העניים. הרגשתי שעליי להיות שרוי בתוך דממה עמוקה, כדי שאוכל האזין ולשמוע את מה שאין חיים מבלעדי שמיעתו. הרגשתי שאינני חפץ בדברי התלהבות, במתן יקר, בפרסום, בכוסות בדולח ירקרקות, כי אם חפצי להיות תועה בליל ערפל בחוצות עיר נוכרייה, לשבת בפונדקים על כוס שיכר בחברת אנשים זרים – הרוכל והלבלר והבתולה הזקנה, לשבת בדד לאורה הצהבהב של עששית נפט ולעצב את ביטויי חיי ואת מובנם במשפטי שחר, עבוד בחופש ובצנעה לאלוהי האמנות, להתבונן אל העוני והזקנה ומצוקות הנפש, להתבונן ולחזות – ברגע חסד בהיר – בלבו האדום, הרועד של העולם."
  • "לבסוף הניחה את כוסה על השולחן ואמרה: ובכן, אתה בא אתי? אינני סבור שהייתה לי שהות להרבות חשב, אבל דבר מה בקרבי היה חושב כך: הנה לפניך האישה שיפה כמוה לא ראית וייתכן מאוד שלא תשוב לראות. אפילו לא תוכל לתאר את יופיה במילים. ועכשיו, האם אתה הולך או לא? ייתכן שאילו לא הייתה אישה זו הפרי היפה ביותר של הטבע, של הקיום הארצי, כי אז הייתי מכריע לצד אחר, אבל כשהתבוננתי בגופה ידעתי כי עוד שנים רבות אשתומם על יפעתו הפראית, הצוהלת. לכן אמרתי, לבסוף: לא, תודה. אינני בא אתך."
  • "חיים, חיי אנוש, ואני עובר בקרבם כמו קו־אור בתוך כוס מים צלולים; חיים שלא עוד אשוב ואראם, חיים המקיפים את כדור האדמה ככפות ידיים חמות. חיים ואהבה, חיים ועצב. הכול חולף."
  • "הלאה, הלאה מפליג רכב הברזל בתוך הלילה, כמו הרצון בתוך החומר, כמו הרעיון בתוך הצורה, כמו האמנות בתוך הזמן, כמו האדם בתוך המוות."
  • "האיש המשוטט בלילה ירא לשוב לחדרו מאימת החושך והבדידות והסדינים הצוננים, אבל לבסוף הוא מתאזר עוז ועולה במדרגות ומפשפש בכיסיו ומוצא את המפתח הקר ופותח את הדלת ומדליק את החשמל ומתפשט ומכבה את החשמל ושוכב במיטתו ואינו נרדם ומתהפך על משכבו ורואה בדמיונו מותני אישה וכתפיה וידיה ובטנה ושוקיה וחושב ושב וחושב ואינו יכול לחדול מלחשוב על אישה, על אישה, על אישה."
  • "בעודם נלחמים בחירוף נפש עם מצרים שמחוצה להם, היו עבדים חרופים למצרים שבתוך נפשם, לארץ האלילים וכלי הכסף, הבצלים והקישואים. הם היו משכילים להמציא מזור למדווי גופם, אבל היו נבערים ביחס לתיקון נשמתם, עד שזו נרקבה ונטמטמה. הם היו משכילים להמציא שעונים, ובתוך כך היו נבערים לגמרי מדעת מהותו של הזמן."
  • "ההכרח לבטא את הרגשתי הוא בת הקול של הדו שיח הדומם שבין הנשמה לבין האלוהים."
  • "ואולי יודעים היצורים הקטנים והמסתוריים הללו יותר על אודות החיים מאשר אנחנו? אפשר שהם לא השחיתו את חושיהם על דברים טעויים ונלוזים, אין להם שיטות, תורות, השכלה. אולי הם יודעים על אודות המוות יותר משיודעים אנו."
  • "אבל, החיים עצמם, מה היו, ככלות הכול, החיים עצמם? האם הם הניסיון או המשמעות הכמוסה בניסיון? האם הם המשל או הנמשל? האם הם כוחות התוהו, כוחות הרגש, כוחות החלום והתשוקה, כוחות הרעב לחיים – הרעב המתייפח, החם, הילדותי, הבתולי, העיוור, המטורף – או שהם הצריפות הנולדת מתוך כל זה, הצריפות המאזנת ורודה (מתוך עצב ומתוך ייסורי הוויתור) בכוחות ההם?"
  • "אלוהים, מתוך התוהו והאינות בראת את נפשי. ביום הראשון האירות אותה כדי שתראה את עצמה, והבדלת בין החושך והאור שבה. ביום השני בראת את שמיה הכחולים ואת געגועיה. ביום השלישי בראת את אדמתה הגדולה והשותקת, ואת הפרחים הנאים של אהבתה. ביום הרביעי בראת את המזרות הרחוקים, אשר בתוכם, בודדה אבל לא אובדת (כי שום דבר, בהותו בתוכך, אינו אבוד) היא נמצאת. ביום החמישי בראת את המפלצות הרעות ואת הדגים המוזרים של חלומותיה. ביום השישי שיווית לה (על ידי מסות רבות כאב) את דמותה כנפש אדם, והעמדת אותה, יחידה וגלויה, לעומתך. עכשיו כלה היום השישי. עכשיו כלה היום השישי, עכשיו לילה. עכשיו הגיעה אפוא העת שתיתן את השבת, אלוהים. תן נא את השבת לנפשי. תן נא לה, אבי שבשמים, את שבת השבתות."

נאמר עליועריכה

  • "שדה התפרסם ביצירתו האוטוביוגרפית 'החיים כמשל' בה חשף את נפשו ואת מחשבותיו חשיפה ששום סופר עברי לא חשף לפניו ורק מעטים חשפו אחריו." ~ אלי אשד
  • "יצירתו אלמותית, חסרת מיקום וזמן, מדברת לנפש הזועקת באשר היא...וטוענת את היחיד הייחודי המיוחד, הרגיש ויוצא הדופן – בעוצמה וגם בנוחם ובברכה. היא מקנה לו זהות, מיקום ותחושת נוכחות ושייכות." ~ גבריאל רעם
  • "על ההתגלות האישית של כל קורא בעקבות 'החיים כמשל', ספר שהוא כולו אמת ישראלית, מקומית, נוגעת ומסעירה, אוכל להעיד רק, שאם קודם קריאת הספר רציתי להיות 'סופר', אחר כך השתוקקתי לזה פי כמה וכמה." ~ יותם ראובני