חיים לסקוב

חיים לסקוב (1919 - 8 בדצמבר 1982), איש צבא וציבור ישראלי, הרמטכ"ל החמישי של צה"ל ונציב קבילות החיילים הראשון. כמו כן, שירת כלוחם ומפקד גם בהגנה ובצבא הבריטי.

"אנחנו מפתחים את רוח התחרות על ידי ציון פעולות וחיילים בפקודות יום. זה מדרבן. אתה לא יכול לתאר לעצמך מה שחוללה בצבא העובדה שגולני הצטיין בתאופיק. מה שזה עשה אצל הצנחנים. הם אמרו 'בסדר, זה מגיע להם, אבל בפעם הבאה נראה להם, נדפוק אותם!' זו תוצאה של תחרות בריאה!" ~ בתשובה לשאלה האם הוא בעד טיפוח רוח התחרות בקרב הצבא. מתוך ראיון שהתפרסם עמו בעיתון "ידיעות אחרונות", 20 במאי 1960 (מקור).
"יש אומץ־לב של הרגע. יש אומץ־לב שבהתמדה. המשותף להם הוא ההתמודדות עם תנאים קשים." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 15
"כפי שאמרתי – אני, בניגוד לאחרים, ידעתי כמה עמל מושקע בכסף בכדי שאוכל ללמוד. אני חושב שאדם צריך לדעת, שאם הוא לומד – זה לא כמו ללכת לגן של השכן, להוריד כמה ענבים וללכת. מה שבא קל – הולך קל. מה שאתה משיג במאמץ, נשאר איתך להרבה זמן." ~ על לימודיו בבית הספר הריאלי. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 186.
"אין אולי ניסוח תמציתי יותר לתכונות-היסוד של מפקד מזה שנוסח פעם ע"י הגנרל לי, אשר היה המצביא-הראשי של כוחות הדרום במלחמת-האזרחים האמריקאית לפני קרוב ל-100 שנה. הוא בעצמו ודאי שידע מה זאת להיות מפקד מוכשר, תובע גדולות מגייסותיו - ועם זאת נהנה מיחס של נאמנות מוחלטת מצדם.די לציין כי ביום הכניעה הסופית של צבא-הדרום בפני צבאותיו המנצחים של גנרל גרנט, בהודיע לי לשרידי גייסותיו על חתימת המכם-הכניעה - הריעו אלה לכבודו כהריע צבא מנצח; ואין תעודת-כבוד גדולה מזו למצביא, עם תום פעלו. ואלה דבריו: 'הללו הן תכונות-היסוד הנחוצות למפקד:

1. דע ידוע-היטב את מקצועך הצבאי ואת אמנות-המלחמה.

2. טפל כראוי באנשיך.

3. היה בעל אופי.'

זוהי, על רגל אחת, התורה כולה ; והשאר - הריהו פירוטה וביצועה." ~ מתוך מאמרו "על מפקדים ומנהיגות", ביטאון "מערכות" גיליון 118-119, עמוד 80 (מקור).

"אחרת, האם יש איזו הנאה מיוחדת להתכתש על כל מיני דברים כאלה? ללכת ללטרון, לתקוף פעמיים, שתי נסיגות – זה תענוג מפוקפק. אני מבין שיש כמה עסקנים שלא יודעים מזה, אבל זה לא סתם. אתה לא הולך להילחם באיטליה בשם מדינה שאינה קיימת, בה היו חצי מיליון יהודים בלבד. אתה יוצא להילחם שם, כאילו שבאמת יש לך עם וממשלה." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 190
"טוב, אז אני יצאתי, חזרתי בשלום. אבל 42 מהחבר'ה שלנו לא חזרו. והם הסתערו על שדה מוקשים – עוד לא ראית דבר כזה: בלי ארטילריה. היה שדה מוקשים, והם הלכו עליו, מפני שלא היה זמן לפנות אותו. עוד לא ראית התקפה כזאת. אנחנו היינו צריכים לקבל סיוע מה-H.A.C בחירי התותחנים האנגלים. הם לא אהבו אותנו. אמרנו: בלעדיכם. הסתדרנו עם מרגמות, עם מכונות ירייה שלנו. והנה, אחד מהתותחנים האלה רץ לפנים ואומר: 'מאל עלמין אני לא ראיתי אנשים מסתערים כך, מעל ומעבר לשדה מוקשים. תגידו לי מה לעשות'. אמרנו לו: 'לך לכל הרוחות!' וזאת מפני שנדמה לנו שמישהו מביניהם אמר למישהו: 'יהודים ארורים אלה'. איפה ראית דבר כזה? אין מדינה, אין ממשלה, נלחמים בנאצים, מסתערים על שדה מוקשים! זה בשביל המשכורת שקיבלנו? או בשביל היחס הטוב שקיבלנו מחברינו בפלמ"ח ובהגנה? זה היה התשלום? זו הייתה ההערכה? – לא. באמונה." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמודים 190 - 191
"ולנסות להבריח עולים, זה פשוט? אנחנו עשינו את זה מרצוננו. אנחנו התחלנו להקים בתי־ספר ללימוד עברית עוד לפני שפה חשבו על זה. כל הבריחה. מה זאת הייתה הבריחה? – כל העסק שבונים כאן, שמדברים על אוניות המעפילים, כאילו שזה היה הדבר העיקרי, אותנו, שעסקנו בבריחה מפולין, בשביל להביא אותם משם – אותנו שכחו בינתיים, מפני שאנחנו לא היינו מסווגים למפלגות. אנחנו הלכנו לקחת יהודים מפני שאנחנו יהודים, וזו הייתה אחת ממטרות המלחמה שלנו. זו הייתה האמונה. הביצוע מורכב מהרבה מאוד דברים קטנים, צדדיים כאילו, אבל גם ניקיון־כפיים זה דבר ששייך לזה. זה כוח מניע, והוא מסוגל להניע הרבה אנשים, גם כאלה שאינם יכולים בדיוק להגדיר למה, אבל הם שהסתערו על שדה מוקשים. הם לא הסתערו רק מפני שאמרו להם להסתער, היה עוד משהו." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 191
"זה היה ב־1937 כמדומני, בפעולת תגמול עם מוניה מרדור. אני הייתי באותה תקופה בטיפול בשביל העיניים שלי והבאתי עמי לפעולה בקבוק טיפות לעיניים. נסענו למפגש ושהגענו לשם הרגשתי שהטיפות נפלו לי מהכיס ואז נודע לנו על חיפוש בתל עטל ובסביבה ואנחנו היינו בסביבה ההיא. ואני הייתי בטוח שהאנגלים ישימו את ידם על הטיפות שלי ויגלו הכול והפעולה שלנו תיכשל. וההתרגשות הזו, החרדה הזו – זו חוויה שלא שוכחים." ~ בתשובה לשאלה איזו היא החוויה שנחרתה בלבו מכל תקופות שרותו. מתוך ראיון שהתפרסם עמו בעיתון "ידיעות אחרונות", 20 במאי 1960 (מקור).
"מה זאת אומרת איך? על בקבוק הטיפות היה רשום שמי באותיות גדולות: לסקוב." ~ בתשובה לשאלה ואיך יכלו האנגלים להכשיל את הפעולה בגלל טיפות העיניים שלו. מתוך ראיון שהתפרסם עמו בעיתון "ידיעות אחרונות", 20 במאי 1960 (מקור).
"תחומי הקריאה שלי היו היסטוריה וביוגרפיות. פרט לזה, הייתי עסוק בענייני הגנה – נשק, תחמושת, סכינים, סליקים. כל מיני דברים כאלה – ג'יאו-ז'יטסו, בוקס, לא להיות חלש, אף פעם לא להיות חלש. אפילו אתה הולך נגד כמה, תמיד לתמרן לתוך פינה, שלא יבואו מהצדדים ולא מאחור." ~ בתשובה לשאלה במה התעניין כילד. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 190.
"רציתי להיות ספן. ב־1933 פניתי למשרד הגיוס של הצי המלכותי בליברפול באמצעות חבר שלי – אולם אז לא לקחו פלשתינאים. כל מה שהציעו לי, הוא שאהיה חותר של סירת משוטים קטנה. השתגעתי? את זה נתנו למלטזים, לכל מיני נתינים זרים. אבל אחר־כך פרצה המלחמה, והתגייסתי. כן גם וינגייט השפיע עליי עד היום. טיפוס מעניין, טיפוס לא רגיל." ~ בתשובה לשאלה האם, כנער, שאף להיות לחייל. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 190.
"אני מאמין בעם ישראל. אני מאמין שניתנה לנו הזדמנות להקים את הבית השלישי. אם אנחנו לא נקים אותו – אף אחד לא יקים אותו. אם לא ננצל כל רגע בשביל להקימו – הוא לא יקום." ~ מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 190
"הוא היה טיפוס של קרומוול, של סטונוול ג'קסון, של גורדון מק-קרטון – אנשים המאמינים אמונה עמוקה, וזה מדבק, ויש בזה השראה. זהו משהו לא רגיל." ~ על אורד צ'ארלס וינגייט. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 190.
"שעה שהמיכון כובש דרכו ברמה, וקטני־אמונה מחפשים לבעיות הלחימה פתרון קל, זול ופשוט – פתרון שיש בו מן הנוסחה – נדחקת אמנות לוחמת־הרגלים, וכמוה ערכו של הרגלי, לקרן־זווית. אי־לכך חשוב וכדאי תרגומו של ספר זה, שכן הוא מעלה, בבהירות יתרה, את נסיונם המובהק של לוחמת־הרגלים ושל החייל הרגלי עצמו. הספר הדגיש הדגשת־יתר את ערכה של התקפה כצורת הלחימה היחידה להשגת ההכרעה והניצחון. הרוח התוקפנית מודגשת לגבי לחימה בכל תנאי־קרקע ובכל יחס־כוחות, בין שעדיפות היא לנו בין שהיא לאויב – או, שעה שקיים שיויון־כוחות מוחלט. תכונותיה של אמנות לוחמת־הרגלים מוצאות ביטוין המלא בפרשיות ספר זה – בחינוך מנהיגים זוטרים, בגילוי יוזמה, באימון יעיל, שמטרה ברורה לפניו, בשימוש הנכון של סוגי הנשק הרגלי ופני־הקרקע. מודגשת בו בספר המנהיגות הדינמית של חיל הרגלים – וראוי הוא על כן, שכל חייל רגלי וכל איש צה"ל יקרא בו בעיון." ~ מתוך ההקדמה שכתב לספר, "חיל־הרגלים תוקף", מאת גנרל ארווין רומל, הוצאת משרד הביטחון, 1953, עמוד 11.
"הוא לקח את 'איכה' פרק ג', ואמר: 'טוב לגבר, כי ישא עול בנעוריו', וניסה ליישם את זה. אחרים הסתפקו באמירה וראו עצמם פטורים ממעשה, אבל הוא ניסה יום־יום להחדיר את הדברים האלה, ואפילו טבע סיסמאות כמו 'והצנע לכת', 'בהשקט ובבטחה תהיה דרככם' ו'דקדוק בקטנות יום־יום' וכו'. הוא אמר: אנחנו נחדל להיות עם גלותי כאשר יהיה לנו ציבור של משרתי העם. לשרת את העם זה לא דבר שמקנה לך זכויות, אבל יחד עם זה אין זה דבר שמשפיל אותך. הדבר נחשב לכבוד להיות משרת העם." ~ על מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 186.
"אני באמת התקרבתי אליו, אל בירם, יותר מאחרים בגלל שני דברים: האחד – בגלל התנ"ך, והשני – משום שכבר עסקתי בהוראת חג"ם בעודי תלמיד בבית־הספר, דבר שעזר לי לשלם את שכר הלימוד. התברר לי, שהוא מחזיק בבית־הספר הרבה ילדים חסרי אמצעים, על־ידי קרן סטיפנדיות של בית־הספר הריאלי. אם מצא תלמיד טוב, היה אומר: 'היזהרו בבני עניים'. כשהייתי בכיתה ו' עמדתי לעזוב. הייתי תלמיד טוב, אבל לא היה לי כסף. הודעתי להררי, הגזבר, שאני אסיים השנה את הלימודים, ופתאום ד"ר בירם קורא לי: 'מה זה שאני שומע שאתה עוזב?' אמרתי לו שאין לי במה לשלם. 'מה זה, כך מתנהגים? צריך לבוא ולהגיד. אולי אפשר לעזור לך'. עניתי שלא ידעתי. 'אם כן, באים ושואלים! זה רע מאוד אם אתה מרגיש שאתה לא יכול לגשת למנהל הריאלי ולהגיד לו שזו הבעיה שלך'. באתי למחרת למשרד ואז נתנו לי משרה להורות שיעורי עזר לתלמידים. גמרתי את חובותי הכספיים לבית־הספר רק כאשר חזרתי מהצבא הבריטי ב־47'. רק אז סילקתי את החשבון האחרון." ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמודים 186 - 187.
"בירם ידע, שאני לא 'Yes man', אבל הוא מעולם לא הטיל ספק, שכל מה שאני אומר, זה אמת. כאשר הייתי בא ואומר שבגלל תורנות ב'הגנה' לא יכולתי להכין את השיעור, הוא היה מקבל את זה כמובן מאליו. הוא אמר: אנחנו אנשים אחראים, אני יודע שאתם נמצאים ב'הגנה', ויש לכם תורנות. איזה מנהל בית־ספר עושה דבר כזה? הוא תמיד חיפה עלינו. כאשר הושיבו אותנו בבית־סוהר הוא הלך לתת עדות לא נכונה, ואמר שככל הידוע לו אין לנו שום קשר עם ה'הגנה'. מייד שכר עורך־דין, והקים צעקות 'מה זה לוקחים לי את התלמידים שלי?!'" ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 187.
"בירם ידע מה שאנו עושים: הוא ידע את כל רשימת חברי ה'הגנה' וידע את התורנות, וכאשר נמצא איזה תלמיד חלש, היה מבקש לא לכלול אותו בתורנות, כדי שיוכל להתרכז בלימודים. שררו שם יחסים לא פורמליים, שהם כמעט כמו היחס שבין בן לאב, ואני לא הייתי יחידי. היו אחרים באותו מצב. בדיוק באותו מצב. היו כאלה שמצבם היה גרוע משלי, כאלה שבכלל לא יכלו לשלם, והוא לא גבה מהם כסף כלל." ~ על ימיו בבית הספר הריאלי ויחסיו על מנהלו, ד"ר ארתור בירם. מתוך ספרו, "מנהיגות צבאית", הוצאת משרד הביטחון, 1985, עמוד 187.

קישורים חיצוניים

ערך בוויקיפדיה: חיים לסקוב

תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חיים לסקוב

ראשי המטה הכללי של צה"ל

יעקב דורי · יגאל ידין · מרדכי מקלף · משה דיין · חיים לסקוב · צבי צור · יצחק רבין · חיים בר-לב · דוד אלעזר · מרדכי גור · רפאל איתן · משה לוי · דן שומרון · אהוד ברק · אמנון ליפקין-שחק · שאול מופז · משה יעלון · דני חלוץ · גבי אשכנזי · בני גנץ · גדי איזנקוט · אביב כוכבי · הרצי הלוי