יגאל אלון

איש צבא ופוליטיקאי ישראלי
יגאל אלון

יגאל אלון (פייקוביץ') (10 באוקטובר 1918 - 29 בפברואר 1980), סגן ראש הממשלה, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, מפקד הפלמ"ח ומראשי תנועת העבודה.

מתוך דבריועריכה

  • "שלטון הכפוי על העם כולו, אין לו תוחלת להאריך ימים אפילו יצליח, בחוזק יד, להחזיק מעמד זמן ממושך... על כידונים בלבד, אי־אפשר לקיים שלטון לאורך ימים. בסופו של דבר המדכאים הם הנדונים לשבת על כידוניהם" (על כשלון הבריטים לדכא את המרי העברי).[1]
  • "הישגנו העיקרי נבע מהצלחתו של המאבק הציוני לרכוש תמיכה מדינית מאת מרבית אומות העולם...עם קטן כי ייכנע, - יעורר, לכל היותר, רחמים ומנוד ראש. אולם, עם קטן כי יילחם על חירותו וזכות קיומו, כרוחו, - הריהו מעורר כבוד, אף זוכה לעזרה ממשית ומוסרית גם יחד" (על הצלחת המאבק הציוני להשיג תמיכה מדינית).[2]
  • "כדי לבנות כאן חברת מופת צודקת, שבמרכזה ניצב האדם, עלינו להבטיח בו זמנית ארבע חירויות: חירות מעוני, חירות מעושק, חירות מנחשלות וחירות מבערות. כדי להגיע לכך, אין די בהבטחת שוויון נייטרלי של הזדמנויות וסיכויים. רק מערכת פעילה ומכוונת, הבאה להבטיח מראש את הערבות ההדדית, תוכל למנוע את הקיטוב החברתי בחברה הישראלית, עם כל השלכותיו המסוכנות על איכותנו ועוצמתנו. גדולתה של הציונות המגשימה היתה תמיד בכך, שדגלי הגאולה הלאומית, ההחלמה החברתית והתחייה התרבותית, היו בידיה לדגל אחד. מעולם לא פקפקנו שאנחנו עם אחד. הגיעה העת, לעשות כל שביכולתנו כדי שנהיה גם חברה אחת. חברה מפוצלת וחלשה, משמעה – עם מפוצל וחלש. וכן להיפך. לפנינו כלים שלובים שלא ניתנים להפרדה, כשם שדמוקרטיה אמיתית אינה ניתנת לחלוקה. והדמוקרטיה אמיתית רק כאשר היא תלת מימדית: פוליטית, חברתית ותרבותית בעת ובעונה אחת. הלא דבר ברור הוא, כי דמוקרטיה פוליטית-פרלמנטרית, המפקירה את שני הממדים האחרים לידי המשחק החופשי היא חלקית בלבד, ושתי הצלעות החסרות בה – החברתית והתרבותית – מחלישות אפילו את זו שעליה היא נשענת. כן ברור, כי דמוקרטיה חברתית, השוללת מאזרחיה את החירות הפוליטית, הרוחנית והתרבותית, לא זו בלבד שהיא נושאת את שם הדמוקרטיה לשווא, אלא שגם יעדיה החברתיים מושמים בה לאל. ואין די בדמוקרטיה שהיא גם פוליטית וגם חברתית. רק כאשר מתוסף עליהן הממד התרבותי, כלומר: חירות הרוח, המדע והאמנויות; חינוך והשכלה לכל ושירותי תרבות מפותחים במחיר השווה לכל נפש – או אז ניתן לאוכלוסייה, גם באזורים המרוחקים ביותר, ליהנות מתרבות הראויה לשמה, מאמנות של טעם, מהשכלה של אמת, ומאפשרויות בלתי נדלות למימוש עצמי כאדם." ~ כשר החינוך והתרבות, מתוך נאום שנישא בטקס חלוקת פרס ישראל, יום העצמאות 1973.[3]
  • "אם בגין יהיה ראש ממשלה – לא אכנע לו כל־עוד אני חי" (בפגישת 64 מפקדי פלמ"ח עם דוד בן-גוריון בנען, 14 בספטמבר 1948).[4]
  • "אני חושב את בן-גוריון ליריב הגדול ביותר של הפלמ"ח" (בדיון בוועד הפועל של ההסתדרות על פירוק מטה הפלמ"ח, 14–15 באוקטובר 1948).[5]
  • "המתגדרים בבקעת הריאליזם כביכול סופם לשקוע בה עד צוואר. הריאליסטים והפרגמטיסטים הללו נוטים לשכוח, כי דווקא החתירה אל מה שנראה לעתים כבלתי אפשרי, היא שמעלה את האדם למדרגה הראויה לתואר זה, ואף עושה את הנראה כבלתי אפשרי לאפשרי."
  • "הרי רכוש אין לי, והון אין לי, הנכס הגדול ביותר שיש לי הם חברי."
  • "היחס אל הערבי כיחיד ואל הערבי כקולקטיב הוא מן המבחנים ההומניים הראשיים שבו עומדת החברה הישראלית."
  • "החינוך הוא מבוא לעולם התרבות הלאומית והאנושית."
  • "מי שמחליף את הכורח הטרגי להתגונן בשמחה להילחם הופך את כל משמעות המערכה שלנו על פיה."
  • "לפי עומק מעורבותו של אדם במעשה - עומק משמעותו של המעשה בעיניו."
  • "כל אשר הושג בארץ הזאת - בעבודה עצמית ובהקרבה עצמית הושג."
  • "אין מקום לאיום בעזיבת הארץ בשל אותו מס. יהודי ישראל אינם אזרחים על תנאי בארצם. מה תעשה אם יוטל מס דומה או אחר במדינה אחרת שתבחר לך? כלום תמשיך בנדודיך ממדינה למדינה? על כולנו להישאר בארץ בכל תנאי ובכל מחיר ולהיאבק למען כוחה של המדינה ורווחתו של העם." (במכתב תשובה לאליעזר צמח מטבעון, שמתח ביקורת חריפה על הצעת שר האוצר מטעם "אחדות העבודה" למס נסיעות נוסף, 3 ביוני 1958).[6]
  • "קודם הם מסיתים נגד ישראל בכדי לכבוש את ההמונים. אחר־כך הם נעשים שבויים של הסיסמאות שלהם ואומרים לך כי אינם יכולים לעשות שלום, כי ייהרגו". ~ לראש ממשלת הודו, נהרו, על שליטי מדינות ערב, בתגובה לתשובות נאצר ונורי סעיד לנהרו, שיירצחו אם יעשו שלום עם ישראל, 1959.[7]
  • "עלינו להיכון למלחמה כאילו היא בלתי נמנעת ולחתור לשלום כאילו הוא בהישג יד."
  • "רחשי לב ודברי חיבה והוקרה, שיש עמי לומר לחברי לנשק, ואשר כולם ראויים להם, איש-איש כפועלו, אוצר אני בקרבי. אך ייאמר הדבר לכולם, כחבורה לוחמת ויוצרת, כי היה הפלמ"ח חיל הרצון הטוב. כל לוחם עשה כמיטב יכולתו, 'בלי כניעה, בלי רתיעה, ובמסירות נפש' - כדבר שבועת האמונים." ~ מתוך מאמרו "צבא הרצון הטוב", הקדמה ל"אלבום הפלמ"ח", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1959, עמודים ז'-ח'.
  • "כל חיינו בארץ הזו הם עדות נחרצה לכך שלא שכחנו דבר, אך למדנו הרבה."
  • "בית הספר הדתי הממלכתי הוא בית ספר דתי, הוא לא ממלכתי, הכסף הוא ממלכתי אבל זהו בית ספר מפלגתי פר־אקסלנס". ~ בפגישה עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון והשר ישראל גלילי, 8 בינואר 1962.[8]
  • "בהיותי נער נהגתי לעבור ליד הכפר בדרכי מכפר תבור לנצרת, כדי לטחון חיטים. הייתם זורקים עלי אבנים ולא פעם נאלצתי להתגונן מפני האבנים האלה. כעת, כאשר אני שר בישראל, ברצוני למחוק את העבר ולפתוח דף חלק של אחווה ושיתוף פעולה בינינו". ~ בסיור בכפר הערבי עין מאהל, בתקופת הממשל הצבאי.[9]
  • "בריחת חלק מהאוכלוסייה הערבית מזרחה חייבת להיות חלק מהתכנון הצבאי" ~ במקרה של מלחמה בגדה המערבית, מאי 1963.[10]
  • "בשבילנו הישות הזאת אינה קיימת, קודם מפני שהיא איננה, שנית, במידה שהיא קיימת היא מכוונת נגדנו" ~ על הפלסטינים, ספטמבר 1966.[10]
  • "ההיסטוריה של האזור לא ידעה מעולם 'ישות פלסטינית' כחטיבה לאומית... עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי לשמש מכשול נגד התגבשות 'ישות פלסטינית' בעתיד". ~ דצמבר 1966.[10]
  • "כל עוד לא תיפתר בעיית הפליטים, נשארת בעיית ישראל פתוחה". ~ בישיבת ממשלה לאחר מלחמת ששת הימים.[11]
  • "בבואנו להציע גבולות הארץ בעתיד, ניקח בחשבון בראש ובראשונה מה הם צורכי הארץ בעתיד... כמובן אין להתעלם מהזירה הבין־לאומית... ואולי אפילו מסנקציות אלו ואחרות, אבל לנהוג היום כאילו כבר הופעלו הסנקציות, את זאת אינני מקבל. לעולם אינך יודע מה תהיה השתלשלות העניינים בזירה הבין־לאומית." ~ בישיבת הממשלה, 19 ביוני 1967.[12]
  • "רק עתה, קרוב לעשרים שנה לאחר קום המדינה, כאשר צבאנו עומד על הירדן וליד תעלת סואץ ועל הרמה הסורית, רשאים אנו לומר כי נסתיימה מלחמת השחרור" ~ כשבועיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יוני 1967.[13]
  • "עוד לא החזקנו בשטח אם לא יישבנו אותו" ~ בישיבת ממשלת ישראל, 19 ביוני 1967.[14]
  • (אני מוכן) "שלעולם לא יהיה שלום עם סוריה ובלבד שלא נחזיר את רמת הגולן" ~ בפגישה עם דור ההמשך של המערך, 30 ביולי 1967.[15]
  • "חלוקה זו בין יונים ונצים נראית לי שרירותית ופשטנית מדי. כל אדם אשר דאגת הביטחון לארצו ושאיפת השלום עם אויביו מקננות בלבו, יש בו מן הנץ ומן היונה כאחד... החלוקה לתארים איננה רלוונטית". ~ בראיון, אוגוסט 1968.[16]
  • "בלתי מודעת לרבים, שגם מה שאנו נוהגים לכנות בשם 'עליות' – הצלה מארצות מצוקה, היו בעצם לעליות אשר הצילו אותנו, את היישוב הוותיק, ממצוקה שספק אם היינו מתגברים עליה בלעדיהן". ~ נאום בכנסת, 24 במרץ 1969.[17]
  • "אחרי מלחמת ששת הימים נקבעה אחת ולתמיד בתודעתם של היהודים, ומה שחשוב ביותר: בתת־תודעתם, הוודאות שמדינת ישראל היא מעתה לא רק עובדה, אלא עובדה קיימת עד עולם". ~ נאום בכנסת, 24 במרץ 1969.[18]
  • "מדינת ישראל מעולם לא היתה מטרה לעצמה, אלא אמצעי להבטחת קיומו של העם" ~ נאום בכנסת, 24 במרץ 1969.[19]
  • "פורנוגרפיה ופסולת גרידא אינן חדלות להיות מה שהן גם כאשר מעטפים אותן באיצטלה של אמנות ותרבות. השאלה היא: מי יקבע מהי פסולת? הממשלה? העיריות? הסוכנות היהודית?... אני מתנגד לשימוש בשוט התקציבי להכתבה צנזורלית, החורגת מזו שאושרה בחוק... הדמוקרטיה, כשיטת ממשל, נוטלת על עצמה – מדעת – סיכונים רבים. החופש הרפרטוארי הוא אחד מהם; חלילה לה [לממשלה] להפעיל את השוט התקציבי לסכירת הפיות או להכתבת הטעם, גם כאשר אין זה לטעמה. לצערי, אינני רואה דרך אחרת לגבור על חולשתה זו של הדמוקרטיה, חולשה שהיא גם מקור כוחה". ~ מכתב תשובה לחיים בסוק (מפד"ל), סגן ראש עיריית תל אביב, על בקשתו לפסול את ההצגה "מלכת האמבטיה" באמצעות צנזורה, 15 בפברואר 1970.[20]
  • (עם ישראל הוא המקרה) "היחיד בהיסטוריה שלגבי דידו תבוסה במלחמה פירושה חיסול קיומו כעם... מי שאינו רוצה להיות בן העם הזה ולשאת בגורלו לטוב ולרע – אינו חייב. השתייכות לאומית היא גם כן וולונטרית". ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.[21]
  • "תולדות עמנו העמידונו על כל אפסותו של הצדק שאין בצדו כוח... כי הצדק לבדו הוא סוס נייר... עלינו להיות צודקים וחזקים בעת ובעונה אחת" ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.[22]
  • "אם אני מוכן לוותר על חלק ניכר מארץ ישראל המערבית, אני עושה זאת בכאב – לא משום שאין לי זיקה היסטורית, אלא משום שיש לי זיקה היסטורית, למען השגת מטרה היסטורית לא פחות – השלום" ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.[22]
  • "ישות פלשתינאית לא היתה קיימת אף פעם... אנו עדים להתגבשותה לנגד עינינו... (הפלסטינים) מעולם לא תבעו לעצמם הכרה לישות נפרדת; לא היוו עם בפני עצמו... תמיד ראו עצמם, בצדק, כחלק מהעם הערבי הגדול... אם ישנה ישות פלשתינאית – שתיראה... (אך) לא על ידי 24 ארגוני חבלה שכל אחד מדבר בשם הפלשתינאים... אם ישנה ישות פלשתינאית, היא יכולה להיות קיימת בעבר הירדן המזרחי". ~ במפגש עם חותמי מכתב השמיניסטים, 5 במאי 1970.[22]
  • "כבעבר כן גם כיום, שאיפתנו היא לגדל דור שוחר שלום, תאב דעת ויצירה... דור אשר שום דבר אנושי אינו זר לו, אך הוא זר לכל דבר בלתי אנושי; דור האמון על מיטב ערכי החברה והאדם, אשר לא השנאה אל האויב היא מקור גבורתו, במלחמה הכפויה עלינו, כי אם אהבת החיים והזדהותו ללא־שיור עם עמו וארצו, היא אשר מדרבנת אותו להיחלץ להגנתם; דור אשר מדעת ושלא מדעת חי חיים ציוניים שלמים, מזדהה עם אחיו בתפוצות ומזוהה במעשיו וביצירתו עם בוני היישוב, הוגיו ולוחמיו". ~ נאום ראשון בכנסת כשר החינוך, 15 ביוני 1970.[23]
  • "למותר להדגיש חשיבות רכישתן של הלשון והתרבות הערבית על ידי תלמידים יהודים, הן בשל הנכסים הצרורים בהן והן כגשר להידברות בין עמים מסוכסכים, החיים באזור אחד וסופם להגיע – כפי שאני מאמין – לשכנות טובה". ~ נאום ראשון בכנסת כשר החינוך, 15 ביוני 1970.[23]
  • "למדבר יהודה מעמד מיוחד בעיני, לא רק סנטימנטלי־היסטורי, אלא גם אסטרטגי" ~ 17 באוגוסט 1970.[24]
  • "מדוע צריך להחזיר מדבר לכל הרוחות".[24]
  • "לא מן האופטימיזם הרדוד, הזרוע אשליות, אלא מהאדישות אני מפחד, שהרי היא מקור כל אוזלת יד". ~ הרצאת פתיחה לדיון הרעיוני בוועידת מפלגת העבודה הישראלית, 5 באפריל 1971.[25]
  • "אין להשלים כי גורלם של פרטים בארץ יהיה נתון לפסיקתם של בעלי מושגים אשר אבד עליהם כלח מבחינה מוסרית והיסטורית... לכן לא שאלת הפרדת הדת מן המדינה עומדת עתה על הפרק, אלא יצירת תנאים משפטיים אשר יאפשרו לכל אדם במדינת ישראל לחיות על פי מצפונו." ~ הרצאת פתיחה לדיון הרעיוני בוועידת מפלגת העבודה הישראלית, 5 באפריל 1971.[25]
  • "אם אני גורס פשרה טריטוריאלית אין זה משום היעדרן של זכויות היסטוריות, אלא למרות זכויות אלה, למען מטרה היסטורית לא פחות חשובה - השלום."
  • "אני יכול למנותך למ"כ, אבל את הסמכות תצטרך לקבל מהטוראים."
  • "כדי שכולנו, אזרחי מדינות האזור, נהנה מחיים של טעם, משגשוג כלכלי, חברתי ותרבותי, עלינו ללמוד לחיות בדו־קיום, בשלום, בהבנה הדדית ובשיתוף פעולה יוצר."
  • "דור שחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך את יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה."
  • "כשנכנסתי לעול מצוות קרא לי אבא למחסן... ואמר: 'בהנחת תפילין עוד לא הגשמת את המצוות העיקריות. אתה נעשה לאיש, ומעכשיו יהיה לך נשק משלך'."
  • "אני מאמין בכוח המניע של רוח האדם ונחישות רצונו." ~ מתוך "כלים שלובים"
  • "שלום על בסיס של פשרה, גבולות בני הגנה והסדרים מדיניים נאותים תוך היענות לאינטרסים ההגיוניים של הערבים - אלה קווי היסוד של המערך" ~ בעצרת המערך ביבנאל, לקראת בחירות 1973
  • "עלינו לחנך את הנוער שלנו לשנוא את המלחמה ולשוש אלי קרב משהיא פורצת."
  • "לשם השגת השלום, יש צורך באומץ לב העולה אולי על החלטה לצאת למלחמה" ~ מתוך נאומו הראשון כשר החוץ בפני עצרת האו"ם, 3 באוקטובר 1974.[26]
  • "אם אתם משווים כפי שצריך להשוות מה תהיה עוצמתה הלאומית של ישראל ומעמדה הבין־לאומי של ישראל, תוך הישארות בקווים הנוכחיים בלי הסכם, או היערכות מחודשת בנסיגה די כאובה עם הסכם, אני מרשה לעצמי במלוא האחריות לומר שהעוצמה הלאומית בכל מובניה תהיה פי כמה גדולה עם הסכם למרות הוויתורים הטריטוריאליים" ~ כשר החוץ, לכתבים המדיניים, 20 באוגוסט 1975.[27]
  • "רק אמריקה ולא האו"ם יכולה להביא שלום" ~ מתוך נאומו בעצרת האו"ם, ספטמבר 1975.[28]
  • "כשם שיש הכרח להעלות יישובים באזור הספר ומדבר יהודה החיוניים מבחינה ביטחונית, צחיחים מבחינה אקלימית וריקים כמעט מאדם, כך אני שולל הקמתם של יישובים באזורים המאוכלסים בצפיפות ביהודה ושומרון". ~ בתשובה לחברים במפלגתו שחתמו על עצומה שבה נאמר כי "ההתנחלות היא פגיעה בדמוקרטיה של מדינת ישראל", 24 בפברואר 1976.[29]
  • "אי אפשר לפתור בעיות מדיניות על ידי הסברה".[30]
  • "תנועת 'העבודה' הישראלית לא זכתה בדור צעיר שידע להסביר את הצדק הציוני כפי שרואה אותו הדור שלי".[30]
  • "רבים מתוך הצעירים שלנו כבר אכולים ספקות. הם מושפעים מהעמדה השלילית של חוגים 'פרוגרסיביים' במירכאות או בלי מירכאות... קשה לך לשכנע את הזולת כשאתה עצמך אינך משוכנע... הצרה הזו תלווה אותנו שנים רבות, כל עוד יש קונפליקט".[30]
  • "עם שאיננו מכבד את עברו, גם ההווה שלו דל, ועתידו לוטה בערפל." ~ במעמד ייסוד העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש-פינה בשנת 1978.[31]
  • "כל השואף להבטיח את יהדות צאצאיו, ורבים היהודים הרוצים בכך, מוטב כי יקדים ויעלה" ~ בוועידת "תנועת העבודה הציונית" (תע"צ), פברואר 1978.[32]
  • "לא היישובים עומדים למכשול בדרך לשלום. סירוב הצד הערבי, בתמיכה של צד שלישי, להכיר בזכותה של ישראל לגבולות שניתן להגן עליהם בכוחות עצמה, למקרה שיופר החוזה אי־פעם, הוא המכביד על השגת השלום". ~ אפריל 1978.[33]
  • "אסור שהיום גורם כלשהו כמו 'גוש אמונים' או אחר ימרה את פי הממשלה" ~ באירוע יום הולדתו ה-60 בכפר תבור, 26 בנובמבר 1978.[34]
  • "היזהרו בלשונכם, יהודים. אם אתה עשית צעד אחד, העולם יעשה שני צעדים" ~ על "נוסחת יריב־שם טוב" להכרה באש"ף, אם יכיר בהחלטות 242 ו-338 (1979).[35]
  • "אין להעלות על הדעת שייאסר על יהודים, אשר יהיו מוכנים לחיות במסגרת ריבונות ערבית, לעשות זאת. האומנם ייתכן שיהודים יוכלו לגור בכל מקום בעולם, פרט לארץ ישראל?" ~ מתוך מכתב לארנון קרת, 11 ביולי 1979.[36]
  • "אין ולא יכול להיות תחליף לדרכה ההיסטורית של הציונות הסוציאליסטית" ~ מתוך נאום ב"כנס התחדשות" של פעילי מפלגת העבודה בהיכל התרבות בתל אביב, ספטמבר 1979.[37]

נאמר עליועריכה

 
יגאל אלון (מימין) ויצחק שדה
  • "אדם מדהים... מילה זו מילה, הבטחה זו הבטחה. אדם חושב, כותב, אכפתי, חברתי מאוד. מלא קסם אישי, תמיד אופטימי, לא ממורמר. אוהב חיים, כל דבר עניין אותו - תעלת הימים, תאונות דרכים, ערבים ובדואים, ערמות הזבל ברחובות. שום דבר לא היה בעיניו שולי, וניתן היה לראות שזו לא הצגה, שבאמת אכפת לו. באחת ההתמודדויות שאלתי אותו מה הוא היה רוצה לעשות אם היה ראש ממשלה, והוא ענה לי 'קוצ'יק, הייתי רוצה להיות החצרן של המדינה'. כמו בקיבוץ, לטפל בכל". ~ יוסי קוצ'יק.[38]
  • "הוא היה סגן נצחי: סגן ראש ממשלה ללוי אשכול, לגולדה וליצחק רבין. את הארץ ראה ואליה לא בא: לא ראש ממשלה, לא שר ביטחון. וצריך גם מזל לאחר המוות: רצח רבין האפיל על בני דורו שנפטרו, ואם בניהם של שרון, רבין ודיין עדיין כאן, מדברים ופועלים להנצחתם בתודעה (כולל השמצותיו של אסי דיין על אביו), הרי שמשפחתו המיידית של אלון כאילו התפוגגה: אשתו רות סובלת מאלצהיימר זה שנים רבות; בנו יפתח, אמן ומעצב, נפטר בגיל 51 מדום לב, ואחותו גוני חיה בקליפורניה" ~ עמוס אלון על ההחמצה של יגאל אלון.[38]
  • "הוא הביא הכי הרבה דונמים למדינה. בן־גוריון אולי הכריז על הקמת המדינה, אבל להכריז יכול כל אחד - מי שהביא לנו את המדינה בפועל היה יגאל. בכל מקום ששלחו אותו אליו הוא הצליח. מבצע דני, מבצע נחשון, מבצע יפתח, כיבוש לוד ורמלה, מבצע עובדה. ואני שומע אנשים שאומרים שדיין כבש את רמלה. בכל אומה אחרת האיש הזה היה נחשב לגיבור לאומי. אצלנו שיחקה הפוליטיקה, וככה זה עד היום". ~ אחיינו, משה אלון.[38]
  • "בן־גוריון פחד ממנו כי זיהה אותו, בצדק, כמוקד כוח אדיר. פעם הוא אמר לי 'שמע, הכוח שהיה לי בשנות החמישים היה עצום. אבל אף פעם לא השתמשתי בו לרעה'. יגאל יכול היה להתנגד לפירוק הפלמ"ח, ומי יודע כמה היו הולכים אחריו, אבל הוא לא עשה את זה, כי הוא הבין מה זו דמוקרטיה ומה זו מדינה." ~ יוסי קוצ'יק.[38]
  • "אין ספק שאילו אלון היה רק מצייץ לבן־גוריון שהוא מוכן לנטוש את טבנקין ואת גלילי ולהצטרף למפא"י, הוא היה נעשה רמטכ"ל ואולי יורש, וכל ההיסטוריה שלו הייתה נראית אחרת. אבל הוא היה נאמן מאוד לאנשים ולדרך. יש מי שראו בזה חולשה. בכל מקרה, זה לא תמיד עבד לטובתו. אני קראתי לזה פעם 'יתרונותיו היו חסרונותיו וחסרונותיו יתרונותיו' - ההגינות, הנאמנות, הג'נטלמניות, היושר שלו. אלה יתרונות, אבל לא בפוליטיקה". ~ על אופיו של יגאל אלון שמנע ממנו להעפיל לתפקידים בכירים." ~ אלעד פלד.[38]
  • "יגאל, בן 'משפחת האדמה' הארצי ישראלית, בן תרבות 'המחרשה והחרב', הפנים את ערכי השילוש הקדוש אז: עבודה עברית, הגנה עברית ושפה עברית. הוא היה אחד מבני המושבות, גם חבר 'מכבי'. אח"כ הצטרף ל'תנועת העבודה' שזכתה בימים ההם להגמוניה פוליטית וחברתית בארץ. כבר במאורעות 1936-1939 שימש כמפקד בהגנה בגליל התחתון. לימים השתתף בעליה לחניתה, בגבול הצפון. זכורה היטב התמונה המפורסמת - יגאל אלון ומשה דיין ובתווך יצחק שדה המחבק את השניים כמכתיר אותם לגדולה - יגאל ומשה, השניים שהיו לימים יריבים קשים זה לזה, שיריבותם השפיעה קשות על הפוליטיקה הישראלית" ~ חיים גורי.[39]

לקריאה נוספתעריכה

  • אודי מנור, יגאל אלון: ביוגרפיה פוליטית 1980-1949, דביר זמורה ביתן, 2016

קישורים חיצונייםעריכה

  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: יגאל אלון

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, עמ' 188.
  2. ^ יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, עמ' 189.
  3. ^ אדם בגליל - מוזיאון ומרכז חינוכי, בית יגאל אלון (הקישור אינו פעיל, {{{1}}})
  4. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 841.
  5. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק ט, עמ' 844.
  6. ^ מנור, עמ' 100.
  7. ^ מנור, עמ' 117.
  8. ^ מנור, עמ' 152.
  9. ^ מנור, עמ' 168.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 מנור, עמ' 249.
  11. ^ מנור, עמ' 38.
  12. ^ מנור, עמ' 205.
  13. ^ מנור, עמ' 248.
  14. ^ מנור, עמ' 256.
  15. ^ מנור, עמ' 261.
  16. ^ מנור, עמ' 209.
  17. ^ מנור, עמ' 214.
  18. ^ מנור, עמ' 215.
  19. ^ מנור, עמ' 216.
  20. ^ מנור, עמ' 234.
  21. ^ מנור, עמ' 238.
  22. ^ 22.0 22.1 22.2 מנור, עמ' 239.
  23. ^ 23.0 23.1 מנור, עמ' 229–231.
  24. ^ 24.0 24.1 מנור, עמ' 259.
  25. ^ 25.0 25.1 מנור, עמ' 245.
  26. ^ מנור, עמ' 332.
  27. ^ מנור, עמ' 337.
  28. ^ מנור, עמ' 370–371.
  29. ^ מנור, עמ' 340.
  30. ^ 30.0 30.1 30.2 מנור, עמ' 349–350.
  31. ^ יגאל אלון במעמד ייסוד העמותה לשחזור ופיתוח מושבת הראשונים ראש-פינה בשנת 1978, באתר יוטיוב
  32. ^ מנור, עמ' 387.
  33. ^ מנור, עמ' 393.
  34. ^ מנור, עמ' 429.
  35. ^ מנור, עמ' 325.
  36. ^ מנור, עמ' 258.
  37. ^ מנור, עמ' 413–414.
  38. ^ 38.0 38.1 38.2 38.3 38.4 בשן ט., "יגאל אלון: הפספוס הגדול של הפוליטיקה הישראלית", אתר מעריב, תאריך 28.2.2013
  39. ^ גורי ח., [2008], "יגאל אלון - מנוחת הלוחם", בתוך: "ישראל 60" עריכה: ניסים משעל, הוצאת "ידיעות אחרונות"