מוקי בצר
איש צבא ישראלי
מוקי (משה) בצר (נולד ב־14 באוקטובר 1945, בנהלל), שירת כלוחם ומפקד בצנחנים וביחידות מובחרות של צה"ל, ולחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, היה מפקדה הראשון של יחידת שלדג וממפקדי הלוחמים במבצע יונתן.
- "ממש בימים האחרונים יוני חרק בשיניים שהוא לא במבצע, מספר ימים לפני הוא בא לאהוד וביקש ממנו להשתתף. אהוד אמר לו שהוא מאשר ואם מוקי יסכים אז תיכנס. יוני בא אליי למשרד נלהב וביקש ממני להיכנס, אמרתי אוקיי תיכנס. ואז הכנסתי אותו לכל התכנון. הוא לא ידע שום דבר – מידור זה עד הסוף." ~ על הדרך בה צורף יוני נתניהו למבצע אביב נעורים (מקור)
- "כשאנחנו פורצים, דלת בצד ימין של החדר שינה נפתחת – הוא רואה אותנו ואנחנו רואים אותו. אני מזהה אותו, הייתה לי תמונה שלו בכיס שלושה שבועות כדי שאני אזהה אותו בטוח. וכמו שהוא פותח את הדלת, הוא מסתכל עליי ואני מסתכל עליו. אני לא אשכח את זה. הוא מבין שאנחנו כוח עוין, הוא טורק את הדלת חזק. ואז צביקה ואני יורים בו צרורות עם עוזי דרך הדלת. הדלת נפתחת ואנחנו רואים אותו שוכב. מה שלא ידענו שאשתו מאחוריו והיא נפצעה קשה ואחר כך נפטרה. ירינו בו לוודא הריגה מה שנקרא." ~ על חלקו במבצע "אביב נעורים" (מקור)
- "בארץ הייתה קבלת פנים גדולה, משה דיין, דדו. היה תחקיר גדול ראשוני. ואז התברר לנו מה שקרה עם אמנון ליפקין – ההיתקלות והנפגעים חגי מעין ואבידע שור. האפקט היה אדיר, גם בארץ גם בעולם. מכה חזקה למחבלים. אלו היו מהבכירים המוכרים שמדברים ברדיו ובטלוויזיה. כל זה קורה בתוך ביירות. התוצאה היא שממשלת לבנון מתפטרת מהתפקיד. הצלחה גדולה... אבל את הטרור לא הדברנו." ~ על מבצע "אביב נעורים" (מקור)
- "לפני היציאה למבצע הגענו באוטובוס לנמל חיפה. לאוטובוס עלו הרמטכ"ל דדו (דוד אלעזר) וראש אמ"ן אלי זעירא. אהוד היה בקדמת האוטובוס ואני ישבתי בספסל הראשון. דדו נתן את ברכת הדרך. בסוף דבריו הוא אמר: 'תהרגו את המנוולים'. תפסתי אותו באותו הרגע על המילה הזאת ושאלתי: 'תהרגו?', ואז הוא ככה מחייך, מסתכל על אלי זעירא לראות מה הוא אומר ואלי זעירא מניע את ראשו 'כן'. לא אמר את המילה, רק עשה עם הראש. ואז דדו אמר: 'תהרגו'. וזאת הייתה בעצם בפעם הראשונה, בברכת הדרך רגע לפני היציאה, דרך פליטת פה, שהסגירה את הכוונה שבעצם נאמרה לנו בקריצה: 'חבר'ה, תהרגו אותם. אנחנו לא צריכים אותם פה'." ~ על מבצע "אביב נעורים", מתוך כתבה בעיתון "מעריב", 27 ביולי 2001.
- "יום כיפור, אני משרת כמ"פ ותיק, כמעט שנתיים בסיירת מטכ"ל. המלחמה פרצה באופן מפתיע, ואנחנו מוצאים עצמנו ללא משימות ליחידה. לי יש משימות והרבה, אך רק בזמן רגיעה. במהלך יום כיפור, אני מקבל החלטה, כשכמובן היה ברור, כי זו לא תהיה המלחמה האחרונה. החלטתי שאני הולך להקים יחידה חדשה, או שינוי ייעוד, או תוספת ייעוד לסיירת מטכ"ל. הייעוד החדש: מבצעים מיוחדים בחירום בזמן מלחמה ופיתוח אמל"ח. הנושא מקבל תאוצה, ובשנת 1976 מתקבלת החלטה במטה הכללי להקמת הגדוד, לאשרו באופן פורמלי. בני פלד, מפקד חיל האוויר דאז, מקבל החלטה במסגרת לקחיו, שצריך להקים בחיל אוויר יחידת קומנדו לביצוע מבצעים מיוחדים בעורף." ~ מספר כיצד הוקמה יחידת שלדג (מקור)
- "חזרתי ואמרתי: יוני עזוב, זו תרגולת. יוני היסס רגע. ואז אמר לעמיצור – שבור ימינה, מתקרבים אליו. הכול היה עניין של עשירית שנייה. ואז הוא וגיורא זוסמן יורים על האוגנדי הזה – בניגוד לכל מה שתוכנן. האוגנדי נפצע ומתרומם, מישהו מהלנדרובר מזהה מה קורה ופותח עליו באש רועשת עם קלצ'ניקוב. וזה הרגע הכי מחריד במבצע, כי ברור לכולנו שעקרון ההפתעה נשמט בשנייה זו מהידיים, והסכנה שאסון מעלות יחזור הייתה מוחשית. כל אחד הבין שיכול לקרות אסון." ~ מתוך כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", 2 ביולי 2006.
- "באותם ימים היו שהגדירו את כראמה כיום השביעי של מלחמת ששת הימים. הם טעו. כראמה הייתה היום הראשון של מלחמת יום הכיפורים." ~ מתוך מאמרו "כך נדפקנו בכראמה", עיתון "הארץ", 6 בפברואר 1998
- "באותו לילה, במוצאי הקרב, הוטל על הסיירת לשוב לשדות כראמה כדי לחלץ את שלושת השריונאים הנעדרים שנשארו בשטח בתוך הטנקים הפגועים. אחי אודי, ששימש כמ"פ בצנחנים, הוזעק למלא את מקומי. כשהגיע אמרו חיילי הסיירת – בצר הולך ובצר בא. והפעם אני הייתי הבצר שהלך הביתה. פעולת החילוץ, אגב, בוטלה ברגע האחרון." ~ מתוך מאמרו "כך נדפקנו בכראמה", עיתון "הארץ", 6 בפברואר 1998
- "אחרי כראמה המשכתי לשרת בצה"ל עוד 20 שנה וכל מה שעשיתי מאז היה בהתאם ללקחי הכישלון ההוא, שנבע מעניין אחד – שכרון כוח, שגם אני, אגב, לקיתי בו באותה עת." ~ מתוך מאמרו "כך נדפקנו בכראמה", עיתון "הארץ", 6 בפברואר 1998
- "יוני נפגע. אני נוטל את הפיקוד." ~ הפקודה שנתן בקשר בעת מבצע אנטבה, משגילה כי מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יונתן נתניהו, נהרג והכוחות תחת פיקודו. מתוך הספר "מבצע כדור הרעם" מאת ד"ר אביגדור שחן.
- "לפתע התרומם משמאלי מחבל. יריתי בו כדור בודד בחזה, הוא נפל לאחור." ~ על הפריצה לטרמינל בו הוחזקו בני הערובה במבצע אנטבה. מתוך הספר "מבצע כדור הרעם" מאת ד"ר אביגדור שחן עמוד 250.
- "אני הייתי 22 שנה איש צבא, ראיתי ועשיתי לא מעט בחיי. במקרה נקלעתי לסיפור תִּמְרַת, והחיידק נדבק בי. אני חופשי לעשות מה שאני רוצה, נכון שיש כאן מלחמה עיקשת וקרבות בבירוקרטיה ובעוד כמה דברים, מתעצבנים, מתאכזבים, אבל בשורה התחתונה אתה מקים יישוב בארץ. אני מנסה לשלב בדרך שלי בין הציונות לבין היזמות. נפלה בחלקי הזכות ללכת בדרכם של סבי וסבתי, שהיו היזמים הראשונים בארץ. בחמש־עשרה השנים מאז שחרורי מצה"ל הקמתי שני יישובים. אתה לא מתאר לעצמך את הסיפוק מאחורי מבצע שכזה. האתגר עצום, והוא עולה על כל תפקיד שהוצע לי, לרבות במערכת הפוליטית והביטחונית. כמובן שגם צריך לחיות מזה, ואני לא מתלונן." ~ על הקמת היישוב תמרת שבגליל, מתוך כתבה בעיתון "גלובס", 15 באפריל 2001
- "לא צריך לקרוא לתופעה הזו כך. הלוחמים נבחרים לפי מדדים מקצועיים בלבד. זה כמו שלא קראנו 'השתלטות' להתיישבות העובדת כשזו הייתה מעין עמוד השדרה הביטחוני והפיקודי של הצבא." ~ על ריבוי לוחמים מהמגזר הדתי ביחידת העילית שלדג (מקור)
- "יותר ויותר צעירים שאני פוגש, במפגשים באזור תל אביב, הרצליה, רעננה, חוזרים ומעלים את עניין גלעד שליט כאשר הם מסבירים מדוע הם מסרבים להתגייס. ההסבר של אותם צעירים הוא שלטענתם הם אינם מוכנים ללכת לצבא כי אם הם ייפלו בשבי, חלילה, יקרה להם מה שקורה לגלעד שליט היום." ~ על השפעת עניין גלעד שליט על המוטיבציה להתגייס (מקור)
- "תמצית הציונות." ~ על "מבצע אנטבה", מתוך הספר "סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר
- "עבדתי תמיד עם הנוער. מפקד בצבא הוא לא רק נלחם ומבצע משימות, הוא גם מחנך, גם אבא ואמא." ~ על העיסוק בחינוך והעבודה עם בני נוער (מקור)
- "אנחנו כבר בני 50 - 60 שאכפת להם ממה שקורה, אנשים מודאגים בעלי רקורד של עשייה בדופק של המדינה. חווינו מלחמות, איבדנו חברים, יש לנו שם ילדים, הבן שלי היה בסיירת מטכ"ל. טעינו כולנו באופן אישי, וגם המנהיגות טעתה באופן ברור לגמרי לאורך השנים." ~ מתוך כתבה בעיתון "הארץ"
- "התקשורת הסתירה מעם ישראל את העובדה שמ־68' עד יום כיפור התקיימו מפגשים בין המלך חוסיין והמנהיגים שלנו במטרה להגיע להסכם שלום. זו החמצה נוראה. ב־71' סאדאת רצה לנהל איתנו מגעים וגולדה דחתה את זה על הסף. איזה מחיר שילמנו? האסון הכי נורא שקרה לנו. עד היום אנחנו מושפעים מזה. היא גם אמרה שאין עם פלשתיני ואנחנו היינו צעירים, שירתנו במסגרות צבאיות, ולא היה לנו ראש להתמודד עם זה." ~ מתוך כתבה בעיתון "הארץ"
- "אריק שרון מכיר את כולנו. אני הייתי מ"מ צעיר בששת הימים תחת האוגדה שלו ומ"פ ותיק ביום כיפור תחת האוגדה שלו. במקומו הייתי קורא לנציגים מהחממה לחוות השקמים ומתחבט ביחד איתם. אבל אין לו זמן כי בחצי הראשון של היום הוא חושב איך לעבור את ביבי ובחצי השני איך לעבור את ערפאת." ~ מתוך כתבה בעיתון "הארץ"
- "גיבור המבצע, לא רק מפני שהיה מפקדו, אלא הודות לאישיותו, למנהיגותו ולביטחון שהשרה סביבו. להיות או לחדול עמדו על כפות המאזניים, נדרש אדם בעל יושר פנימי עמוק, אומץ לב, ניסיון במבצעים מיוחדים, יכולת רטורית, מנהיגות ואחריות, כושר שכנוע והופעה מרשימה, כדי לסייע להבחנה בין דמיון למציאות ובין הזיות לאחריות, לקראת הכרעה על מבצע בעל סיכוי סביר להצלחה, שיצדיק את הסיכונים ללוחמים ולבני הערובה." ~ מוקי בצר מספר על רא"ל במיל' דן שומרון שפיקד על מבצע אנטבה (מקור).
- "אף אחד בעולם, לא בארץ ולא בצה"ל, ידע שיש צוות תכנון כבר מיום שני של רבי סרנים שמתכננים את המבצע הזה. זה היה סודי אפילו ביחידה. אני הייתי בצוות הזה. המודיעין הכי טוב היה שהחוטפים עשו סלקציה בין יהודים ללא יהודים, ממש כמו בשואה. יוני, באותו זמן של התכנון, היה בסיני לקראת תרגיל מבצעי, יצא ביום ראשון וחזר אלינו ביום חמישי. המבצע הזה, הניצחון, נזקף לזכותם של כמה אנשים. אחד רבין ופרס, שנית זה דן שומרון, שלוש זה יוני. מאחר והמבצע הצליח אז זה נזקף לזכותם של ארבעתם. נוהל הקרב היה בניגוד לכל הנהלים. פרס רצה לקדם את המבצע לכן הוא זימן אליו את קותי אדם, הרמטכ"ל מוטה גור ואת יאנוש בן גל. אנחנו באותו זמן הצגנו את המבצע בפני דן שומרון ומשם הלכנו לשר הביטחון. המפנה הגדול של המבצע שייך לדן." ~ מוקי בצר מספר על חלקו של דן שומרון במבצע אנטבה (מקור).
- "אחרי שיוני נהרג, במשך שעה שהיינו על הקרקע אני ניהלתי גם את הקרב שהיה וגם את השיתוק של מגדל הפיקוח והפגיעה במיגים. דן שומרון הגיע אליי בדקות הראשונות כשעדיין ירו ממגדל הפיקוח, הוא היה אמיץ לב, קר רוח, וקיבל דיווח ממני שיוני נפגע. הוא אמר: 'אוקיי, תתחיל לארגן את כולם החוצה ואני מארגן את המטוס', שהיה כמו בי"ח נייד. העלינו את יוני ראשון, הוא היה פצוע קשה. הסיכוי להצילו היה מאוד קלוש. הוצאנו את בני הערובה, חטפנו אש, החזרתי אותם פנימה. אחר כך שוב יצאנו עם 104 בני ערובה, קלטו אותם במטוס וטסנו לניירובי ואז לארץ." ~ מוקי בצר מספר על חלקו מבצע אנטבה (מקור).
נאמר עליו
עריכה- סבו וסבתו שעלו ב-1905 מרוסיה, ייסדו את דגניה א'. ב-1921 הם עברו לייסד את נהלל, ושם נשארו בניהם ונכדיהם עד היום. בצר עצמו גדל על מיתוס יחידת 101 של מאיר הר ציון. 'מאיר הר ציון היה המפקד הראשון של סיירת צנחנים, לכן כולנו רצינו להיות שם. בשפיץ של חוד החנית', מסביר בצר את הכמיהה לענוד כנפי צניחה. 'אחי דודי היה שם קצין, ואני הלכתי אחריו.' בצר עשה חיל והלך לקורס קצינים, בו פגש את יוני נתניהו ז"ל, ושם הם הפכו להיות חברים קרובים. הוא לחם במלחמת ששת הימים, ושמונה חודשים אחר כך השתתף בפעולת כראמה בירדן ללכידתו של יאסר עראפאת. שם חטף כדור בלסת, והוגדר כפצוע קשה. שנה לקח לבצר להשתקם, ובסיומה הוא התלבט אם להמשיך בצבא, או לפשוט מדים וללכת לעבוד במשק המשפחתי." ~ מתוך הכתבה "מעורר מחלוקת: סגנו של יוני נתניהו משחזר את מבצע אנטבה" מאת עדי לרנר ואליענה שפר, "מעריב", 8 ביולי 2012 (מקור).
- "כשיוני נהרג, המבצע היה עלול להיכשל בקלות. המבצע הצליח הודות למוקי בצר ולאנשים שלו שרצו פנימה. בשניות האלה נקבע אם המבצע הצליח או נכשל." ~ מתן וילנאי, מתוך כתבה בעיתון "מעריב", 3 ביולי 2006
- "בדברי ימי צה"ל יש אנשים כאלה, שריחפו כפרפר ועקצו כדבורה[1] במקביל למערכות הממוסדות. המערכות הגדולות הן שעושות את המלחמה, אבל היכולת לקחת מה שיש לאנשים האלה לתת ולא לדחות אותם היא המאפיין של צבא מיליציוני במובן הטוב של המילה. צה"ל, הרבה מאוד שנים, היה צבא כזה. לא מעט יחידות ויכולות של הצבא נולדו מרוחם ומתכונותיהם של יחידים. כך ייסד אברהם ארנן את סיירת מטכ"ל ומוקי בצר הקים את שלדג, שלא לדבר על מסגרות קטנות ואזוטריות בהרבה." ~ עפר שלח על מוקי בצר ודומיו, מתוך כתבה במגזין "בלייזר", 18 בינואר 2007
- "יש חשש שבשנה הבאה הוא יחשוב שהוא היה זה שנהרג באנטבה ורק בטעות זיהו את גופתו כאילו זה היה יוני. נורא לא נעים לראות לוחמים צעירים עזי נפש שהופכים להיות זקנים מחפשי תהילה. תירגע, לוחם קשיש. יש מספיק תהילה לשניכם." ~ אורי אליצור על כך שבצר מתנצח על חלקו במבצע אנטבה, "ידיעות אחרונות", 30 ביוני 2001 (מקור)
