רות בונדי

רות בּוֹנְדִי (בצ'כית: Ruth Bondyová;‏ 19 ביוני 1923 – 14 בנובמבר 2017) היא סופרת, עיתונאית ומתרגמת ישראלית.

רות בונדי, 2008

שברים שלמים (1997)

• "מי שחי בפראג, העיר מנחמת אותו בשעה שחורה. די לו ללכת לאורך הנהר ולהביט על גבעת הראדצ’ני, והוא לא יהיה לבדו: דורות רבים ילוו אותו. מעפר נולד ולעפר ישוב, אך בין זה לבין זה ימצא יופי שניתן לו חינם, ללא תמורה."
• "עיר ואם – כמו ירושלים, רומא, פריז, לונדון או פראג – תמיד שומרת בתוכה סודות: מעברים דרך חצרות הבתים, סמטאות חבויות, ארמונות נשכחים, גנים קסומים, פסלים מתחבאים בכוכים."
• "אפשר לקרוא פרק יומי בקפקא כל ימי החיים, לשאוב מכתביו השראה ונחמה בכל עת, מבלי להכיר את פראג; אפשר לנהל עמו דו־שיח מתמיד מבלי לדעת גרמנית."

לא רק קפקא והגולם (2014)

• "נוסח דיבורם היה שונה במידת־מה מזה של האוכלוסייה המקומית, הגרמנית והצ'כית – בנימת הדברים, בהרגל לענות על שאלה בשאלה, בעשרות מונחי יידיש שנשתמרו, בביטויים ייחודיים ליהודים."
• "רומנטיזציה של העבר היהודי: המסתורין של העיר היהודית בפראג, דמות היהודי הנודד הנצחית הטראגית, קסמן של היהודיות היפות, יופיין של המטאפורות התנ"כיות."

רצינות ההומור (2018)

• "לצ'כים יצא שם של אומה בעלת חוש הומור ועדיין לא מצאתי את שורשיו."
• "לכתוב בכובד ראש על הומור זה כמו להניח כנפי פרפר אדמירל מתחת לזכוכית מגדלת כדי לקבוע את הרכבם: המחקר עשוי להרחיב את הידע המדעי – אך יופיו יימחק, הוא לא יתרומם יותר."

דברים אחרונים (2021)

• "הכתיבה היא עיסוק ידידותי לסביבה, לא מרעיש, לא מפריע, בתנאי שלא מטרידים את הציבור בתוצאותיו. אך אני לא יודעת לכתוב לעצמי. מעבר לכל דף מציץ הקורא."
• "אני שולחת ספינת נייר קטנה על פני זרם הכתובים ורואה אותה מתרחקת, נהנית מעצם ההשקה, כמו כל הילדים, גם ילדים זקנים שלא הספיקו להתבגר."
• "אני מביטה על דברים בדרך שונה, וזוכרת אותם אחרת אם הם נועדו לשימור. הבזקי רשמים, צירופי ביטויים, רעיון פתע, קטע בעיתון, משפט מספר – הכול נכנס למאגר ופנקס קטן ועט תמיד עמי."

על זכרון השואה

• "חדלו להשתמש בשואה לצרכים פוליטיים, ובעיקר חדלו ממה שמכונה 'מצעדי החיים'. עצם השם מקומם. על אדמה ספוגת מוות אין מקום למצעדים. עליה מותר רק לדרוך בענווה, ללא הפגנתיות, ללא נפנוף דגלי הלאום. הייתי גם מציעה שתחדלו לגרור תלמידי בתי ספר תיכוניים לסיורים במחנות ההשמדה בפולין כדי לחזק בהם את תחושת הזהות הציונית והנכונות הקרבית. זו תעודת עניות למדינה שחייבת להסיע את בני הנוער שלה למחנות מוות כדי להגביר את אהבתם למולדת. חייבים להתמודד עם העבר, אך קודם כל חייבים לדאוג לעתיד. לאומנות יהירה, חוסר סובלנות לאחר ולשונה, אלימות במסווה של פטריוטיוּת, אטימוּת למצוקת מבקשי מקלט, שנאה לערבים וחינוך לעליונות אינם מבשרים את הטמעת משמעות ההשמדה: שהרוע והאכזריות לא פוסחים גם על עם בעל תרבות, מפותח מבחינה מדעית וכלכלית ככל שיהיה." ~ כנס עיצוב זיכרון השואה, 2015 (מקור)