אושר סמוי

ספר מאת קלריס ליספקטור

אושר סמוי (בפורטוגזית: Felicidade Clandestina) הוא ספר מאת קלריס ליספקטור הכולל אוסף סיפורים קצרים. הספר יצא לאור ב־1971 ותורגם לעברית.

עטיפת הספר

  • "איך אסביר את הסערה הפנימית שהייתה מתרגשת בי?"
  • "לא הייתי עוד ילדה עם ספר: הייתי אישה עם אהובהּ."
  • "חשתי שאני אם האלוהים, שאני אמא אדמה, שאני העולם."
  • "אז מה, אסור לי להתמסר לאהבה בלי לעמוד על המשמר?"
  • "התחיל לחשוב שהרבה הרפתקאות אהבים יהיו החיים."
  • "אהבה היא כשאין לך. האהבה היא גם התפכחות ממה שחשבנו שהוא אהבה."
  • "אני הולכת לי בעולם בלי לבקש כלום, בלי שאזדקק לכלום, רוחשת אך ורק אהבה תמימה."
  • "לא, אולי זה לא זה. המילים מקדימות אותי ועוקפות אותי, הן מפתות אותי ומשנות אותי, ואם לא אזהר יהיה מאוחר מדי: הדברים ייאמרו בלי שאמרתי אותם."
  • "איש לא היה מוצא כלום אילו צלל למעמקים שלה – אלא את המעמקים עצמם, כפי שבחושך מוצאים את החושך."
  • "מדהים איזה כישרון היה לה לאכזריות. כל כולה הייתה נקמנות טהורה, מוצצת לנו סוכריות בקולי קולות. איך שהילדה הזאת כנראה שנאה אותנו. אותנו שהיינו באופן בלתי נסלח יפהפיות, דקיקות, תמירות, פזורות שיער. עליי היא הפעילה את הסאדיזם שלה בפראות שאננה. מרוב שקיקה לקרוא אפילו לא שמתי לב להשפלות שלה: הוספתי להפציר בה שתשאיל לי את הספרים שלא קראה."
  • "עד ליום המחרת הפכתי להיות התגלמות הציפייה לחדווה: לא חייתי, צפתי בעצלתיים בים ענוג, נישאת אנה ואנה על פני הגלים. למחרת הלכתי לביתה, ממש רצתי."
  • "תעצומות הרשעות של בתה הלא־מוכרת, והילדה הבלונדינית העומדת בפתח, מותשת, חשופה לרחובות של רסיפה, ואז, אחרי שהתעשתה סוף־סוף, אמרה לבתה בתקיפות ושקט: את תשאילי לה את הספר ברגע זה."
  • "לא הסתלקתי משם בניתורים כמו תמיד. הסתלקתי משם בהליכה אִטית. אני יודעת שאחזתי בספר העבה בשתי הידיים ואימצתי אותו אל לוח לבִּי."
  • "כשהגעתי הביתה, לא התחלתי לקרוא. העמדתי פנים שהוא לא אצלי, רק כדי לחוש בצמרמורת שהוא אצלי. שעות עברו עד שפתחתי אותו, קראתי כמה שורות נפלאות, סגרתי אותו שוב, הלכתי להסתובב בבית, התעכבתי עוד כשהלכתי לאכול לחם עם חמאה, העמדתי פנים שאני לא יודעת היכן שמתי את הספר, מצאתי אותו, פתחתי אותו לכמה רגעים."
  • "הקמתי את המכשולים הכי מלאכותיים לאותו דבר סמוי שהיה האושר. האושר יהיה תמיד סמוי בשבילי. לבי כבר ניבא לי, כנראה. כמה התמהמהתי! ריחפתי בעננים... הייתה בי תערובת של גאווה וביישנות. הייתי מלכה עדינה."