שומרונים

קבוצה אתנית-דתית

השומרונים הם קבוצה אתנית-דתית שמייחסת את שורשיה לממלכת ישראל הקדומה ומקדשת את הר גריזים. בספרות הקודש היהודית מכונים "כותים".

שומרונים בשכם, 1927.

כלליעריכה

  • "היהודים לא מסתדרים עם השומרונים." ~ ספר הביטויים הטוסקנים, 1853.
  • "בספר זה [מנחם מור, "משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה", ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ג, 366 עמודים.] מגיש לנו מנחם מור סקירה היסטורית רחבת היקף על מערכת היחסים בין השומרונים לשכניהם היהודים בעת העתיקה. המחבר עוסק אף בגישתו של השלטון המרכזי לדורותיו (מלכי פרס, אלכסנדר הגדול, מלכי בית סלווקוס והשלטון הקיסרי הרומי והביזנטי) אל שתי הקבוצות. אין בספר, ומור מצהיר על כך, התייחסות לייחוד הדתי של השומרונים, למבנה הקהילתי של עדתם ולסוגיות אחרות הנוגעות לאופייה של קהילה זו (עמ' 13-14). כותרת המשנה של הספר, 'העדה השומרונית בעת העתיקה', עשויה אם כן להוביל את הקוראים והקונים הפוטנציאליים להנחה המוטעית כי ימצאו בין דפיו דיונים במה שאין בו. פרקו הראשון של הספר מוקדש לשאלת מוצאם של השומרונים ולזיקה בינם לבין תושבי ממלכת ישראל. המחבר חולק על התמונה העולה מתיאור קצה של ממלכה זו בספר מלכים ב, אשר על פיה הגלו האשורים את כלל תושבי הממלכה (י"ז ו', י"ח). לדעתו רק מיעוט מאוכלוסיית ממלכת הצפון אכן גלה, ואת מקום המגורשים תפסו מתיישבים חדשים אשר נשלחו לארץ בידי האשורים. לפיכך ניתן היה לצפות שהמחבר ידגיש את ההמשכיות בין אוכלוסיית ממלכת ישראל לבין השומרונים. מור נמנע מכך, ומעלה את הסברה כי המתיישבים החדשים, הרף מספרם המועט, השפיעו רבות על סביבתם (עמ' 23 -25). לטענה כי מתיישבים אלה אכן גרמו להפיכתם של אנשי ממלכת ישראל לשעבר לישות חדשה, שומרונית, הנבדלת מהותית מקודמתה, אין הוא מביא כל הוכחה. [...] סוגיה מרכזית בספר היא טיבם של היחסים בין היהודים לבין השומרונים. מור מדבר על עוינות קשה ומתמשכת ביניהם, עוינות שלא קהתה גם בזמנים שבהם היו שני הצדדים נתונים לרדיפה מצד השלטונות (עמ' 235). אולם לדעתי קיים היבט נוסף שיש לדון בו בהקשר של יחסי היהודים והשומרונים. לפני כחמש-עשרה שנה פורסם לראשונה טקסט מקומראן אשר ניתן לכנותו בשם 'תפילת יוסף'. הטקסט, הנדון גם בספרו של מור (עמ' 145-148), אינו עוסק בדמותו של יוסף המקראי אלא בשבטים יוצאי חלציו, אפרים ומנשה. יוסף מתואר כחסר כוח 'מוטל בארצות לא י[דע ...]', בעוד '[... נבלים ישבים בארצם] ועשים להם במה על הר גבה' ומדברים 'להכעיס ללוי וליהודה ולבנימן'. מהדירי התעודה רואים בה ביטוי לפולמוס עם השומרונים, הבונים במה על הר גריזים ומתנכלים לשבטים שנותרו מרוכזים סביב ירושלים, בעוד שבטי יוסף מצויים בגולה. גלות יוסף אף מוכיחה כי אלה הפועלים בארצו אינם ישראלים במוצאם. למרות מקום הימצאה של התעודה, נמנעים המהדירים מלייחס למחברה עמדות האופייניות לאנשי כת קומראן . אך נראה כי השימוש שעשו אנשי קומראן בתעודה מעיד על עוינותם כלפי השומרונים . ייתכן גם כי תחושת החמלה הנוצרת אצל הקורא כלפי יוסף הגולה אינה משקפת תפיסה מהותית של המחבר, וכל מטרתה לעורר רגש כזה אצל הקוראים כדי להציב אלה מול אלה את שבטי יוסף ואת השומרונים השנואים. קיימת אף אפשרות כי מחבר התעודה בתר לכנות את שבטי ישראל בשם יוסף ולא בשמות בניו , אפרים ומנשה, משום שידע כי השמות אפרים ומנשה שימשו את אנשי קומראן לציון הפרושים והצדוקים. שימוש בכינויים אלה עשוי היה להטעות את הקורא ולמנוע ממנו להבין כי ההנגדה כאן היא בין ישראל הגולה לבין השומרונים. דומה כי יש במסקנה זו כדי לחזק את ההנחה בדבר אופייה הכתתי של התעודה. מחבר התעודה מתייחס אל הדרים בארצם של שבטי יוסף כאל ['נבלים ישבים בארצם'], ביטוי המזכיר את דמיי בן סירא על 'גוי נבל הדר בשכם'. בכך לא רק מתגלה זהותם כשומרונים, אלא מתברר שהמחבר אינו רואה בהם צאצאים של ממלכת ישראל. בהמשך הוא אף מכנה אותם 'עם אויב'. מהברה של 'תפילת יוסף', בדומה לתפיסה המצויה במקרא ובחיבורו של בן סירא, כופר במוצא הישראלי של השומרונים ומרחיקם מצאצאי ממלכת יהודה על ידי הגדרתם כנכרים, כעם עוין. אך ראוי להזכיר כי אנשי כת קומראן הדפו מעליהם את בני עמם שלא הלכו בדרכם. בעוד את עצמם הם הגדירו כ'יהודה', הרי את בני עמם הצדוקים והפרושים, שהתייחסו כמותם לממלכת יהודה, הם דחו מעליהם על ידי הגדרתם כצאצאי ממלכת ישראל , היינו אפרים ומנשה." ~ דב גרא, "הישמרו מן השומרונים"
  • "הנזיר בר- צומא שהגיע לארץ ב- 400 בקירוב כתב שעובדי האלילים רבים בא"י, והנוצרים מועטים והיהודים והשומרונים שולטים ברמה ורודפים את הנוצרים. [...] פרופ' זאב רובין כתב במאמרו, "התפשטות הנצרות בא"י", שלאחר מות הקיסר יוליאנוס (363), הנוצרים המשיכו להיות מיעוט בקרב האוכלוסייה שכללה, עובדי אלילים שהיו מרובים לאורך החוף ובדרום, יהודים, שרובם התגוררו בגליל, ושומרונים, שהיו מרוכזים באזור ההררי של השומרון. עפ"י פרופ' משה דוד הר, "פני הארץ ויישובה:אזורים ותושבים", ניצלו השומרונים את הוואקום היישובי שנוצר לאחר מרד בר כוכבא בעקבות הריסת היישובים היהודיים והתפשטו ליהודה, לערי החוף ואף לאזורים אחרים. [...] הנזירים (המיסיונרים שחלקם אף היו אלימים וקנאים מאוד) לא היו פעילים בשומרון, באזורי ההתיישבות העיקרי של השומרונים, ובגליל, היכן שהיה הריכוז היהודי העיקרי. הנזירים הגיעו מהעולם הדובר יוונית. אסיה הקטנה, וממרכז הקיסרות הביזאנטית שהייתה המקור העיקרי לנזירים, אך הגיעו נזירים גם מחלקים אחרים של האימפריה. ב. כפיית הנצרות ע"י כנופיות קנאים- לאחר כשלון אמצעי השיכנוע פנתה הכנסייה לאמצעי כפייה בכוח. קבוצות של קנאים נוצרים התארגנו כדי להפיץ את הנצרות בכוח, בעידודה של הכנסייה. הם התארגנו לכנופיות שעברו מיישוב ליישוב, פרעו בתושבים, הרסו בתי כנסת של יהודים ושומרונים, רצחו והטבילו בכוח את חלשי האופי. במאי 363 הייתה רעידת אדמה בדרום הארץ וכנופיות של נוצרים ניצלו את המצב כי לפגוע ביהודים ביישובים המעטים שנותרו בדרום. השלטון הוציא חוקים סותרים בנוגע לאלימות זו. היה ניסיון למנוע את ההתקפות, אבל הכנסייה הצליחה לסכל מגמה זו. הנזיר בר- צומא כתב בביוגרפיה שלו שהוא ארגן קבוצה של 40 נזירים, שהרסה בתי כנסת של יהודים ושומרונים ושרפה מקדשים של עובדי אלילים. [...] ההחמרה במצבם של היהודים הביא למרד שפרץ ב- 556 בשיתוף עם השומרונים, שגם הם סבלו מגזירות דתיות. [...] השומרונים התמרדו ב- 484 , 529 ו- 566 כנגד הגזירות הדתיות שנגזרו נגדם ומאמצי הניצור שנכפו עליהם. המרידות דוכאו באכזריות , רבים נהרגו בקרבות, רבים נטבחו ע"י הצבא הנוצרי ביזאנטי ורבים נמלטו על נפשם. במרד של 529 נהרגו 20,000 שומרונים. במרד של 556 נטבחו בין 100,000 ל- 120,000 שומרונים. אמצעי הדיכוי ומעשי הטבח נגד השומרונים נמשכו עד הכיבוש הערבי . במוזיאון השומרוני הובאה הערכה שמתוך כ- 1,200,000 שומרונים שחיו בארץ נותרו כתוצאה מרדיפתם ע"י השלטון הביזאנטי רק כ- 200,000 . עפ"י סקר ארכיאולוגי המובא בספרו של פרופ' רוני אלנבלום, ירד מספר האתרים השומרונים ב- 50% (מ- 106 ל- 49 ) בשלהי התקופה הנוצרית ביזאנטית." ~ רבקה שפק ליסק, "כשלון מאמצי הניצור של יהודי ארץ ישראל בתקופת הכיבוש הנוצרי ביזאנטי‎"
  • "בסוף המאה הט' נטען שכל בני החסות ברמלה היו שומרונים. מידע זה לא היה מדוייק בשעתו שכן בעיר התקיימו אז קהילות של נוצרים ויהודים. מקורו, קרוב לודאי, בבלבול ששרר בקרב כותבים מוסלמים שטעו לעיתים בין יהודים לבין שומרונים. יעקובי אף הגדיל לעשות וכלל במניינם של האחרונים גם את הנוצרים. עם זאת קשה להניח שהיה כותב את הדברים לולא היתה נוכחות ניכרת של שומרונים בעיר. בלאד'רי, בן דורו של יעקובי כותב (אצלו, 158): "השומרונים הם יהודים {אל סאמרה יהוד}". טעות זו נפוצה אפילו בין חוקרים מוסלמים בני ימינו. כך למשל ג'ודה, 1986, 242 – 246. הוא מלא לעג בתארו את השומרונים שלטענתו סבורים שהם היחידים השומרים על תורת משה כלשונה. הוא מציגם כדואגים לטוהר הגזע ולטוהר הדם – הוכחה נוספת בעיניו לרוע מעלליהם של היהודים. מעשה רצח שביצע שומרוני ברמלה ב-414 / 1023 הוא בעיניו הוכחה לכך ש"היהודים ברמלה, בימי הפאטמים, לא נמנעו מרצח כדי להגשים את חמדנותם ותאוות הבצע שלהם ואת האינטרסים שלהם, מבלי לקחת לתשומת לבם מי הוא הנרצח ומה טיב אישיותו". (שם, 246)." ~ ד"ר שמעון גת, "בני החסות ברמלה: נוצרים ושומרונים"
  • "לפני שלש מאות שנה בערך היה השר המושל בדמשק שמצידתו פרוסה על כל ארץ פלשת וסוריא עוין מאד את השמרונים, מסבה בלתי ידועה לנו, ויחשוב אותנו לכופרים באחדות ה', ויצו להרוג ולהשמיד את כל השמרונים אם לא יחליפו את דתם באחת משלשת הדתות השולטות בארץ [אסלאם, נצרות ויהדות]. ולכן הרבה מאתנו הומתו על קדוש השם והרבה נכנסו בדת הקראים ורבים נשתמדו ולא נשאר מכל השמרונים שהיו בארץ רק חמש משפחות. אחת בעזה אחת בצריפין אחת בדמשק אחת בשכם אחת בעוורתא היא משפחת הכהנים. וכאשר כלו ימי הרעה נתקבצו כלם לשכם ומהם נבנתה עדתנו הנכחית." ~ אברהם משה לונץ, "שיחה עם הכהן הגדול של השומרונים"
  • "הישראלים מחשיבים אותנו כפלסטינים מכיוון שאנחנו מדברים ערבית וגרים בשכם. הפלסטינים חושבים שאנחנו יהודים בגלל שאנחנו מאמינים בתורה ומשתמשים בעברית שומרונית כשפת התפילות שלנו." ~ עדל כהן, חבר הקהילה השומרונית בשכם

בתנ"ךעריכה

  • "וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ. וַיְהִי, בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ, אֶת-יְהוָה; וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם. וַיֹּאמְרוּ, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר, הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ; וַיְשַׁלַּח-בָּם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם; וְיֹרֵם, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ. וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה. וַיִּהְיוּ עֹשִׂים, גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו; וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת, אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים, גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם, אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם. וְאַנְשֵׁי בָבֶל, עָשׂוּ אֶת-סֻכּוֹת בְּנוֹת, וְאַנְשֵׁי-כוּת, עָשׂוּ אֶת-נֵרְגַל; וְאַנְשֵׁי חֲמָת, עָשׂוּ אֶת-אֲשִׁימָא. וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז, וְאֶת-תַּרְתָּק; וְהַסְפַרְוִים, שֹׂרְפִים אֶת-בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ, לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ, אלה ספרים (אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם). וַיִּהְיוּ יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה; וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת, וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת. אֶת-יְהוָה, הָיוּ יְרֵאִים; וְאֶת-אֱלֹהֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם. עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים, כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים: אֵינָם יְרֵאִים, אֶת-יְהוָה, וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם, וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר-שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל. וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם, בְּרִית, וַיְצַוֵּם לֵאמֹר, לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם--וְלֹא תַעַבְדוּם, וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם. כִּי אִם-אֶת-יְהוָה, אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה--אֹתוֹ תִירָאוּ; וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ, וְלוֹ תִזְבָּחוּ. וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם--תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, כָּל-הַיָּמִים; וְלֹא תִירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְהַבְּרִית אֲשֶׁר-כָּרַתִּי אִתְּכֶם, לֹא תִשְׁכָּחוּ; וְלֹא תִירְאוּ, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. כִּי אִם-אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, תִּירָאוּ--וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם, מִיַּד כָּל-אֹיְבֵיכֶם. וְלֹא, שָׁמֵעוּ: כִּי אִם-כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן, הֵם עֹשִׂים. וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְרֵאִים אֶת-יְהוָה, וְאֶת-פְּסִילֵיהֶם, הָיוּ עֹבְדִים; גַּם-בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם, כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה." ~ מלכים ב', פרק י"ז, פסוקים כ"ד-מ"א.

חיבורים קדומיםעריכה

  • "בשעה שישב עדיין אלכסנדר במצרים והיה שרוי באבל על מותו הטרגי של הקטור בן פרמיניון, הגיעה אליו השמועה המחרידה מארץ ישראל שהשומרונים שרפו חיים את אנדרומכוס שנתמנה בשעתו מטעם פרמיניון לנציבם של חבלי סוריה וארץ ישראל הפנימיים. אלכסנדר הקדים את מועד יציאתו ממצרים. כשהגיע לארץ ישראל נמסרו לו מיד ראשי האשמים ברצח הנציב. במקום אנדרומכוס מינה אלכסנדר את מנון, שקיבל בשעתו מטעם אלכסנדר את ההגנה על צפון סוריה, ועשה שפטים ברוצחי אנדרומכוס." ~ קורטיוס רופוס, תולדות אלכסנדר, ספר ד', ח' 10-9
  • "השומרונים חושבים את עצמם יהודים כשיש להם טובת הנאה מזה, אולם כשיש להם צורך בכך, מיד הם נעשים גויים גמורים." ~ יוסף בן מתתיהו

מקורות נוצרייםעריכה

  • "אַל תֵּלְכוּ לְדֶרֶךְ הַגּוֹיִים וְאַל תִּכָּנְסוּ לְעִיר שֶׁל שׁוֹמְרוֹנִים, אֶלָּא לְכוּ אֶל הַצֹּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וּבְלֶכְתְּכֶם הַכְרִיזוּ: 'קָרְבָה מַלְכוּת שָׁמַיִם!' רַפְּאוּ חוֹלִים, הָקִימוּ מֵתִים, טַהֲרוּ מְצֹרָעִים, גָּרְשׁוּ שֵׁדִים; חִנָּם קִבַּלְתֶּם, חִנָּם תִּתְּנוּ. לֹא תִּקְחוּ זָהָב וְלֹא כֶּסֶף וְלֹא נְחֹשֶׁת בְּכִיסֵי חֲגוֹרוֹתֵיכֶם; לֹא תַּרְמִיל לַדֶּרֶךְ, לֹא שְׁתֵּי כֻּתָּנוֹת, לֹא נַעֲלַיִם וְלֹא מַקֵּל, כִּי רָאוּי הַפּוֹעֵל לְלַחְמוֹ. בְּכָל עִיר וּכְפָר שֶׁתִּכָּנְסוּ אֲלֵיהֶם בָּרְרוּ מִי רָאוּי בְּתוֹכָם וּשְׁבוּ שָׁם עַד צֵאתְכֶם. כְּשֶׁאַתֶּם נִכְנָסִים לְבַיִת בָּרְכוּהוּ בְּ'שָׁלוֹם'. אִם רָאוּי הַבַּיִת יָבוֹא עָלָיו הַ'שָּׁלוֹם' שֶׁלָּכֶם, אַךְ אִם אֵינֶנּוּ רָאוּי יָשׁוּב הַ'שָּׁלוֹם' שֶׁלָּכֶם אֲלֵיכֶם. כָּל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל אֶתְכֶם וְלֹא יִשְׁמַע לְדִבְרֵיכֶם, צְאוּ מִן הַבַּיִת הַהוּא וּמִן הָעִיר הַהִיא וְנַעֲרוּ אֶת הָאָבָק מֵעַל רַגְלֵיכֶם. אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, קַל יוֹתֵר יִהְיֶה בְּיוֹם הַדִּין לְאֶרֶץ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה מֵאֲשֶׁר לְאוֹתָהּ עִיר." ~ הבשורה על-פי מתי 10:5-15 (ציווי מפי ישו לשליחים במסעם להפיץ את הנצרות ברחבי פחוות יהודה)
  • "אמרה לו האשה השומרונית: "איך אתה, שיהודי אתה, מבקש ממני לשתות ואני אשה שומרונית?" ~ דיאלוג בין אישה שומרונית לישו הצמא שבדרכו לגליל; הבשורה על-פי יוחנן פרק ד', פסוק ט'

מקורות יהודייםעריכה

  • ""בעשרים וחמישה בטבת יום הר גריזים דלא למספד. יום שביקשו כותיים (שומרונים) את בית אלוהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם, באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי-כהונה ונתעטף בבגדי-כהונה, ומיקירי ישראל עמו ואבוקות של אוּר בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה, והללו הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר. כיוון שעלה עמוד השחר, אמר (אלכסנדר) להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיוון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. כיוון שראה לשמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחווה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחווה ליהודי זה? - אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. אמר להם (ליהודים): למה באתם? - אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך עובדי-כוכבים להחריבו? אמר להם: מי הללו? אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיוון שהגיעו להר גריזים חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שביקשו לעשות לבית-אלוהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב." ~ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ס"ט, עמוד א'
  • "הַמּוֹלִיךְ חִטִּים לְטוֹחֵן כּוּתִי אוֹ לְטוֹחֵן עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. לְטוֹחֵן נָכְרִי, דְּמַאי. הַמַּפְקִיד פֵּרוֹתָיו אֵצֶל הַכּוּתִי אוֹ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, בְּחֶזְקָתָן לַמַּעַשְׂרוֹת וְלַשְּׁבִיעִית. אֵצֶל הַנָּכְרִי, כְּפֵרוֹתָיו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, דְּמַאי:" ~ מסכת דמאי, פרק ג' משנה ד'
  • "מְעַשְּׂרִין מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל נָכְרִי, מִשֶּׁל נָכְרִי עַל שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁל יִשְׂרָאֵל עַל שֶׁל כּוּתִים, מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹסֵר מִשֶּׁל כּוּתִים עַל שֶׁל כּוּתִים:" ~ מסכת דמאי, פרק ה' משנה ט'
  • "הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר, שְׁנֵי לֻגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וַעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מֵחֵל וְשׁוֹתֶה:" ~ מסכת דמאי, פרק ז' משנה ד'
  • "בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִין יוֹצְאִין:" ~ מסכת ראש השנה, פרק ב' משנה ב'
  • "קיבצו את כל הקהל אל היכל ה' והביאו ג' מאות כהנים וג' מאות תינוקות וג' מאות שופרות וג' מאות ספרי תורה בידם, והיו תוקעין. והלוים משוררים ומזמרין ומנדין את הכותים בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על לוחות ובחרם בית דין עליון ובחרם בית דין התחתון, שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם. ומכאן אמרו כל האוכל בשר כותי כאילו אוכל בשר חזיר. ואל יתגייר אדם כותי ואין להם חלק בתחיית המתים. ושלחו התם אצל בני ישראל שבבבל ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם." ~ ספר פרקי דרבי אליעזר הגדול מהתנא רבי אליעזר בן הורקנוס, וורשא תרי'ב, ניו-יורק תש'ו, עמ' צא-צב; פרקי דרבי אליעזר, מהדורה מדעית, כתב-יד ר' ח"מ הורוביץ, ע'פ וונציה ש'ד, ירושלים. תשל'ב, עמ' לה, 141.
  • "כָּל גֵּט שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד כּוּתִי, פָּסוּל, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. מַעֲשֶׂה שֶׁהֵבִיאוּ לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִאֵל לִכְפַר עוֹתְנַאי גֵּט אִשָּׁה וְהָיוּ עֵדָיו עֵדֵי כוּתִים, וְהִכְשִׁיר. כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹתְמֵיהֶם גּוֹיִם, כְּשֵׁרִים, חוּץ מִגִּטֵּי נָשִׁים וְשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף אֵלּוּ כְּשֵׁרִין, לֹא הֻזְכְּרוּ אֶלָּא בִזְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בַהֶדְיוֹט:" ~ מסכת גיטין, פרק א' משנה ה'
  • "בְּנוֹת כּוּתִים, נִדּוֹת מֵעֲרִיסָתָן. וְהַכּוּתִים מְטַמְּאִים מִשְׁכָּב תַּחְתּוֹן כָּעֶלְיוֹן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹעֲלֵי נִדּוֹת, וְהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל כָּל דָּם (וָדָם). וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ, וְאֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶם אֶת הַתְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁטֻּמְאָתָן סָפֵק:" ~ מסכת נדה פרק ד' משנה א'
  • "כָּל הַכְּתָמִין הַבָּאִים מֵרֶקֶם, טְהוֹרִין. רַבִּי יְהוּדָה מְטַמֵּא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם גֵּרִים וְטוֹעִין. הַבָּאִין מִבֵּין הַגּוֹיִם, טְהוֹרִין. מִבֵּין יִשְׂרָאֵל וּמִבֵּין הַכּוּתִים, רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ עַל כִּתְמֵיהֶן:" ~ מסכת נדה פרק ז' משנה ג'
  • "כָּל הַכְּתָמִים הַנִּמְצָאִים בְּכָל מָקוֹם, טְהוֹרִין, חוּץ מִן הַנִּמְצָאִים בַּחֲדָרִים וּבִסְבִיבוֹת בֵּית הַטֻּמְאוֹת. (בֵּית הַטֻּמְאוֹת) שֶׁל כּוּתִים מְטַמְּאִין בָּאֹהֶל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם קוֹבְרִין שָׁם אֶת הַנְּפָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיו קוֹבְרִין אֶלָּא מַשְׁלִיכִין וְחַיָּה גוֹרְרָתָן:" ~ מסכת נדה, פרק ז' משנה ד'

הגניזה הקהיריתעריכה

  • ""אחיכם ואוהבכם יוסף הכהן השמרוני האביון והעני. [..] עבדו ובן אמנו יוסף בן שמואל הכהן אשר על השמרונים העני הדל והאביון". ~ הקטע נמצא בספרית אוניברסיטת אוקספורד, BODLMSHEBb11.13, ופורסם ב-1916 ע"י קאולי, בגליון 16 של ה-JQR.