פרימו לוי: שיחות וראיונות, 1963–1987
פרימו לוי: שיחות וראיונות, 1963–1987 הוא ספר הכולל שיחות שונות שנערכו עם פרימו לוי. הספר תורגם לעברית על ידי יצחק גרטי ב־2007.
- "המעלה שלי היא ההיצמדות למציאות; סגולה שפרימו לוי הסופר חייב לפרימו לוי הכימאי."
- "אני מקנא במאמינים. בכל המאמינים. אבל איני יכול לעשות דבר. האמונה היא דבר שיש לך, או אין לך. אדם לא יכול להמציא אותה."
- "אין בי שום גאווה בגין היותי יהודי. מעולם לא הרגשתי את עצמי בן לעם נבחר שיש לו ברית של ברזל עם אלוהים. אני יהודי כי במקרה נולדתי יהודי; אינני מתבייש בכך וגם לא מתפאר. להיות יהודי בשבילי הרי זו שאלה של זהות."
- "זה ארבעים שנה אני סובב סחור סחור במאמץ להבין את הגרמנים. להבין איך יכלו הדברים האלה להתרחש − בשבילי זו מטרת חיים, אבל במובן רחב יותר, משום שאני מעוניין להבין עוד דבר: אני כימאי וברצוני להבין את העולם הסובב אותי."
- "בכל המכתבים שאני מקבל, בייחוד מקוראים צעירים ובעיקר מקתולים, מאמינים, חוזר הנושא הזה. שואלים אותי אם סלחתי. אני מאמין שבדרכי שלי אני אדם ישר. אני יכול לסלוח לזה אך לא לזה, אני מסוגל להתייחס לכל מקרה לגופו. אילו אייכמן היה ניצב מולי, הייתי דן אותו למוות. מי שביצע פשע − חייב לשלם, אלא אם כן הוא מתחרט; אבל לא במילים. אינני מסתפק בחרטה של מילים. אני מוכן לזכות את מי שהוכיח במעשים שאיננו עוד האדם שהיה, ושלא עשה זאת מאוחר מדי."
- "בעבודתו של כימאי רק לעתים רחוקות קורה שאתה חתום על העבודה שעשית, ואם אתה חתום, הרי זה כחבר צוות... עבודתו של הסופר, לעומת זה, היא אוטונומית להחריד. אם אתה כותב רע, אינך יכול לבוא בטענות אלא לעצמך בלבד. כמובן, מאותה הסיבה עצמה, הסיפוק גדול הרבה יותר."[1]
- "באושוויץ נכנעתי פעם אחת ויחידה לפיתוי הדת. זה קרה בזמן הסלקציה הגדולה בשנת 1944, כשכבר פעלה הוועדה שבחרה את האסירים המיועדים לתאי הגזים. בקיצור, ניסיתי לבקש רחמים מהאל, ואני זוכר, בלי גאווה, שאמרתי לעצמי: 'לא, את זה אתה לא יכול לעשות, אין לך זכות לעשות את זה. ראשית, משום שאתה לא מאמין באלוהים; ושנית, לבקש המלצה בלי להרגיש יחיד סגולה – זהו מעשה מאפיוזי.' הלקח: ויתרתי על הניחומים המפוקפקים של התפילה והשארתי למקריות, או למה שלא יהיה, להחליט על גורלי."
- "אנחנו חיים בתקופה של משבר ערכים, כל הערכים, ושובו של האל אופייני לשעות כאלה של משבר. ככל שעולמו של אדם מתפרק סביבו, ככל שהוא מרגיש בודד וחסר־אונים מול חידת היקום, כך הוא מבקש בהירות, כך הוא מבקש ממישהו שיענה על שאלותיו, שינסוך בו בטחון. החיפוש אחר אלוהים נהפך ככה לחיפוש אחר הגנה וחסות, דרך מילוט מפני הבדידות."[2]
- "אנחנו פרט זעיר במכונה הענקית של היקום. ואיננו יודעים מה הם גבולות האוטונומיה שיש לנו במכונה הזאת. אנחנו יכולים ואפילו חייבים להמציא לעצמנו מוסר, ולהתנהג 'כאילו ש...', אך לא לשכוח לעולם שאנחנו 'אורחים' של הטבע."[2]